בש"פ 5140/02 קאהר דאעס נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות של החזקת נשק וסחר בנשק. וזאת תמצית העובדות: לפי האישום הראשון קנה העורר, בתקופה שבין החודשים מאי-ספטמבר 2001, שני תתי מקלע מסוג פראבלום ("קרל גוסטב") (להלן - "כלי הנשק") מאדם בשם מוחמד אבו ראס (להלן - "אבו ראס"). לפי האישום השני מכר העורר, בתקופה שבין החודשים אוגוסט-ספטמבר 2001, אחד מכלי הנשק לאדם בשם ניהאד מסארווה (להלן - "מסארווה"). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 6.3.02, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה, וביום 21.3.02, דחה חברי הנכבד, השופט מ' חשין, את הערר. ביום 2.6.02, הגיש העורר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 9.6.02, דחה את הבקשה. העורר ערר על ההחלטה.

2.בהודעת הערר ובדיון לפני עמד בא כוח העורר על הכרסום שחל, לדעתו, בראיות התביעה בשל כך שבעדותו בבית המשפט חזר בו מסארווה מהגרסה שמסר בהודעתו במשטרה: בהודעתו אמר כי העורר מכר לו את הנשק במישרין, אולם בבית המשפט העיד כי אבו ראס הוא שמכר לו את הנשק ואילו העורר רק הפנה אותו אליו. עוד טען בא כוח העורר כי מסארווה חשד בעורר כי לו ולאשתו של מסארווה מערכת יחסים אינטימיים, ולפיכך אין לייחס משקל לעדותו. כרסום נוסף בראיות התביעה עולה, לדעתו, מתוך ההשוואה בין הודעתו של אבו ראס במשטרה לבין ההודעה שמסר בעת חקירתו על ידי השב"כ. בעוד שבמשטרה העיד שמכר לעורר את כלי הנשק, הרי לאחר שנאמר לו על ידי חוקרי השב"כ כי רק אחד מכלי הנשק נמצא, ביקש אבו ראס להשתחרר על מנת להמציא את כלי הנשק החסר. בכך, לטענת בא כוח העורר, הודה אבו ראס כי לא מכר לעורר אלא אחד מכלי הנשק. עוד הצביע בא כוח העורר על התמשכותו היתירה של המשפט נגד העורר ועל כך שהוא עתיד להימשך זמן רב נוסף בשל הצורך לשמוע את עדותו של אבו ראס. הואיל ונגד אבו ראס מתנהל משפט נפרד בגין מעורבותו בעיסקות נשק רבות יהיה צורך להמתין עד סיום משפטו.

3.דין הטענות להידחות. בית המשפט המחוזי עמד על כל טענותיו של בא כוח העורר שעליהן חזר לפני ודחה אותן. כמותו סבורני גם אני שאם העיד מסארווה בבית המשפט כי העורר לא מכר לו את כלי הנשק במישרין אלא רק הפנה אותו לאבו ראס שמכר לו אותם, יש בכך עדיין כדי להוכיח לכאורה את האישום של סחר בנשק. גם ההבדל האמור בין הגירסות שמסר אבו ראס במשטרה ובשב"כ אינו מערער בהכרח את הגרסה שמסר במשטרה, ועל כן אין בכך כרסום בראיות. ממילא לא פחת החשש מפני מסוכנותו של העורר ובנסיבות אלה גם התמשכותו של המשפט אין בה כדי להצדיק את שחרורו.

4. הערר נדחה.