בש"פ 5143/98 מדינת ישראל נ. דוד בן-חמו

המשיבים הואשמו בבית-משפט השלום בחדרה בכתב-אישום, שהוגש בתאריך 27.11.97, בעבירות של סחר בסמים מסוכנים. השלושה נעצרו בתאריך 29.12.97 עד לתום ההליכים.

הליכים אלה, המתנהלים בפני השופט עמירם שרון, לא החלו במשך חודשים רבים, וכאשר החלו התנהלו לאיטם. פרשת התביעה הסתיימה רק בחודש יולי 1997, שמונה חודשים לאחר שהוגש כתב-האישום. זאת, על אף העובדה כי הנאשמים לא היו מיוצגים במשפטם.

בתאריך 26.8.98 יימלאו תשעה חודשים למעצרם של המשיבים, ולפי סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: החוק), הם אמורים להשתחרר ממעצרם במועד זה, אלא אם יוארך מעצרם על-ידי שופט בית-המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק. המדינה ביקשה איפוא להאריך את מעצרם לתקופה של תשעים יום.

הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור, הוא איפוא כי במקרים רגילים תקופה של תשעה חודשים מספקת לבירור אשמתו של נאשם ואין להמשיך ולהחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו. הסמכות להאריך את המעצר מעבר לכך נתונה, כאמור, לשופט בית-המשפט העליון בלבד, ואף זאת לתקופה קצובה שלא תעלה על 90 יום. כידוע, בסמכות זו ניתן לעשות שימוש במקרים חריגים ויוצאי-דופן בלבד; אחרת "היוצא מן הכלל" יהפוך - עקב אילוצי שעה המוטלים על מערכת בתי-המשפט - לכלל, והוראת סעיף 61 לחוק תהפוך לאות מתה. על בית-המשפט הדן במשפטו של נאשם העצור עד תום ההליכים לעשות אם כן כל מאמץ לנהל את המשפט, כך שבהיעדר נסיבות מיוחדות יסתיים המשפט במתן פסק-דין תוך תשעה חודשים.

כאמור, במקרה שלפנינו ההליכים התנהלו לאיטם ולנוכח קצב התקדמות זה לא היה מקום לכאורה להארכת תקופת המעצר. ברם, נמסר לי כי בירור המשפט עומד להסתיים בדיון הקבוע לתאריך 6.9.98.

לאחר היסוס, בהתחשב במועד הקרוב שנקבע לסיום בירור המשפט, מחד גיסא, ובאופי העבירות שבהן מואשמים המשיבים ובעברם הפלילי, מאידך גיסא, הגעתי לכלל דעה כי יש להאריך את המעצר לתקופה מוגבלת.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את מעצרם של שלושת המשיבים עד ליום 6.10.98, או עד למתן פסק-דין במשפטם, הכול לפי המוקדם.