בש"פ 5144/04 מדינת ישראל נ. אהרן דהן

מלשונו של כתב האישום שהוגש נגד המשיב עולה, כי הוא מנסה לכפות בהטרדות ואיומים, על מי שהייתה חברתו במשך מספר שנים, שלא להיפרד ממנו. לגרסת העוררת, איים המשיב לפגוע במתלוננת החיה באימה, אולם לא רק בה אלא גם בבני משפחתה, ועל כן סבורה המשיבה כי תרופתו של המשיב בשלב זה של ההליכים היא במעצר ממש בלבד.

בסוגיה זו – החזקתו של המשיב במעצר ממש או במעצר בית בפיקוח הוריו, נחלקו הדעות בערכאות אשר קדמו לי, ומשעיינתי בנימוקי הערר והאזנתי לטיעוניהם של הצדדים, סבורני כי הדין עם בית משפט השלום.

עיון בהחלטתו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי מלמד, כי גם הוא היה שותף לדעה כי הוכחה בעניינו של המשיב עילת מעצר, וכי נשקפת ממנו סכנה אם יינתן לו להתהלך חופשי ובלא פיקוח ראוי. ודווקא על רקע זה תהיתי מה הניע את בית המשפט המחוזי להסתפק בפיקוחם של ההורים על המשיב, כאשר מי שבחן את העניין, שירות המבחן, מצא כי מדובר באנשים מבוגרים, המנהלים אורח חיים שונה מזה של בנם, ואשר יתקשו להוות עבורו מסגרת בעלת גבולות ברורים. בנסיבות אלה אני שותף להשקפתו של בית משפט השלום בדבר הסכנה הנשקפת מהמשיב, ואת הסכנה הזו אסור להניח לפתחה של קורבנו.

מכאן החלטתי לקבל את הערר ולהשיב את החלטתו של בית משפט השלום על כנה. עם זאת, אני טורח להבהיר, כי אם יציע המשיב חלופה ראויה אחרת אשר תניח את דעתו של בית משפט השלום, טוב תעשה ערכאה זו אם תשוב ותשקול את הצורך בהחזקת המשיב במעצר ממש.