בש"פ 5144/13 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ת' בזק רפפורט) מיום 19.6.2013 לפיה ימשיך העורר לשהות במעצר בית בשכונת א-טור בירושלים כהחלטתו הקודמת של בית המשפט מיום 22.5.2013, ונדחתה בקשת העורר לריצוי מעצר הבית בביתו שבשכונת צור באהר.

1.

נגד העורר, יליד 1940, הוגש ביום 2.5.2013 כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה. על-פי המתואר בכתב האישום ביום 13.4.2013 הגיעה הקטינה ר' (להלן: המתלוננת ), ילידת 2004, לחנותו של העורר בשכונת צור-באהר בירושלים (להלן: החנות ) והעורר נתן לה מוצרים שונים במתנה ואמר לה שהוא אוהב אותה ורוצה לנשקה. בשלב מסוים, כך על פי כתב האישום, דחף אותה העורר לפינת החנות, אחז בה בחוזקה באופן שלא יכלה לזוז, נישק אותה ומישש את חזה ובטנה. עוד נטען בכתב האישום כי בשלב זה הכניס העורר את ידו מתחת לחצאיתה של המתלוננת והחל ללחוץ באמצעות אצבעותיו על איבר מינה מעל לבגדיה התחתונים תוך שהוא מסב לה כאב ואף ניסה להוריד בכוח את חצאיתה מספר פעמים ללא הצלחה. לבסוף דחפה המתלוננת את העורר מעליה ורצה במהירות אל מחוץ לחנות עד שהגיעה לביתה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 5.5.2013 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר אם כי לא התעלם מכרסום מסוים בעצמתן עליו הצביע הסניגור. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח גילו המתקדם של העורר ועברו הפלילי הנקי, יש מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר עד ליום 21.5.2013.

ביום 22.5.2013 התקיים דיון נוסף בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום הליכים, אך עקב תקלה הודיע שירות המבחן כי תסקיר המעצר יוגש רק שלושה שבועות לאחר מכן. משכך סבר בית המשפט כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר כבר באותו שלב וזאת בשל הקושי הרב הכרוך בהמשך מעצרו לפרק זמן משמעותי נוסף בלא שתיבחן האפשרות לשחררו לחלופה וכן נוכח התרשמותו החיובית של בית המשפט מהעורר וממשפחתו. עם זאת, הדגיש בית המשפט כי מעצר בית בבית העורר, הסמוך למקום מגורי המתלוננת, אינו הולם וקיבל את הצעת העורר לריצוי מעצר הבית בדירה ששכרה המשפחה לצורך כך בשכונת א-טור. בית המשפט הוסיף והדגיש באותה החלטה כי מדובר בהחלטה זמנית וכי עם הגשת התסקיר ישוב ויבחן את סוגיית החלופה.

3.

ביום 19.6.2013, לאחר שהוגש תסקיר המעצר (להלן: התסקיר ), קיים בית המשפט המחוזי דיון נוסף בבקשת המעצר ובהחלטתו מאותו היום ציין כי שירות המבחן התקשה לגבש הערכה ביחס לסיכון המיני הנשקף מהעורר אך נטה להעריך כי מדובר בסיכון נמוך יחסית והמליץ על המשך מעצר הבית מחוץ לשכונת צור באהר. באמצו המלצה זו ציין בית המשפט המחוזי כי היא מאזנת בין הסיכון הנשקף מהעורר לאמון שאפשר לתת בו ובמפקחים הערבים לשמירת תנאי שחרורו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העורר לריצוי מעצר הבית בביתו בשכונת צור באהר בקובעו כי ההרחקה מהמקום שבו על פי הנטען בוצעה העבירה נדרשת הן בשל חומרת המעשים המיוחסים לעורר הן בשל החשש מנזקים חמורים נוספים העלולים להיגרם למתלוננת. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי תנאי השחרור שנקבעו לעורר בהחלטה מיום 22.5.2013, יעמדו בעינם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שלפנינו המכוון כנגד דחיית בקשת העורר לרצות את מעצר הבית בביתו שבשכונת צור באהר.

4.

העורר טוען כי הוטל עליו מעצר בית מלא ואותם המפקחים ישגיחו על קיום תנאים אלה בין אם ישהה בשכונת צור באהר ובין אם ישהה בשכונת א-טור. עוד טוען העורר כי נוכח האמון שנתן בית המשפט במפקחים ונוכח העובדה שמאז ששוחרר ממעצר לפני כחודשיים לא הפר את תנאי השחרור, ניתן להפיג את המסוכנות המיוחסת לו גם אם ישהה בביתו בצור באהר. העורר מוסיף ומציין בערר כי שמיעת ההוכחות בתיק העיקרי נקבע למועד מאוחר יחסית, 30.10.2013, כי בינתיים חל חודש הרמדאן בו קשה עליו במיוחד הריחוק מבני משפחתו, וכי שכירת הדירה בשכונת א-טור מטילה עליו מעמסה כספית כבדה. נוסף על כך, טוען העורר כי המתלוננת גרה בחלק אחר של שכונת צור באהר וגם בשל כך אין חשש כי יסכן אותה וכמו כן אין לטענתו חשש כי ישבש מהלכי משפט בהינתן העובדה שעדות המתלוננת אמורה להיות מובאת בפני בית המשפט באמצעות חוקרת ילדים. לבסוף מפנה העורר להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.5.2013 על כך שקיים כרסום מסוים בעוצמת חומר הראיות נגדו ואמירה זו תומכת אף היא לגישתו בעתירתו למעצר-בית בביתו שלו.

המשיבה מצידה טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי מאזנת באופן ראוי בין חזקת המסוכנות שמקימים מעשי המשיב לגילו המבוגר ועברו הנקי. לשיטת המשיבה יש ליתן משקל לסיכון הספציפי הנשקף למתלוננת מהעורר וכן לתחושת המתלוננת מהשמתו במעצר בית בקרבתה.

5.

דין הערר להידחות.

המעשים החמורים שבביצועם מואשם העורר נתמכים בתשתית ראייתית לכאורית ומכך מתחייבת המסקנה בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו למתלוננת ולציבור הקטינים בכלל. חשוב להדגיש כי עבירות של מעשים מגונים בקטינים מגלמות ככלל רמת מסוכנות גבוהה. למרות זאת ראה בית המשפט המחוזי ליתן משקל לגילו של העורר ולעברו הפלילי הנקי והורה על שחרורו לחלופת מעצר. אלא שהמסוכנות המיוחסת לעורר והחשש הקיים מהישנות המעשים, לא התפוגג ולכן יש לנהוג משנה זהירות בקביעת מידת האמון שהעורר ראוי לה. החשש מפגיעה נוספת בגופה ובנפשה של המתלוננת, בת תשע שנים בלבד, שכבר חוותה – על-פי חומר הראיות לכאורה – אירוע טראומטי ופוגעני ביותר, מקים בנסיבות העניין סיכון מיוחד (ראו והשוו: בש"פ 7542/03 מדינת ישראל נ' פלוני , פס' 5 (22.8.2003);

בש"פ 2293/13 מדינת ישראל נ' מקיס , פס' 13 (31.3.2013)). לפיכך ואף אם נניח כי הסיכוי להפרת תנאי מעצר הבית הוא זהה בשכונת א-טור ובשכונת צור באהר, הסיכון לפגיעה הנשקפת מהפרה כזו אם תתרחש בצור באהר שונה בתכלית ובכך יש כדי להצדיק את החלטתו של בית המשפט המחוזי כי אין להעתיק בעת הזו את מקום מעצר-הבית של העורר לביתו שבצור באהר.

אשר על כן, הערר נדחה.