בש"פ 5146/00 ברוך גנות נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של הריגה ונסיעה אחרונית בחוסר זהירות. על-פי כתב-האישום, נהג העורר ברכב כבד שנועד להסעת נוסעים, בעל מבנה שאינו מאפשר לראות את אשר מתרחש מאחוריו, נסע לאחור מרחק של כארבעה מטרים, ופגע במהלך הנסיעה אחורנית בהולך-רגל בן 92. הולך-הרגל נפצע, וכעבור חודש נפטר.

נהיגה זו, שבגדרה נגרם מותו של הולך-הרגל, בוצעה בקלות-דעת, בעוד שהעורר מודע לכך שהוא מסיע את הרכב לאחור ללא יכולת לראות את אשר נעשה מאחורי רכבו.

לבקשת המדינה, נפסל העורר מנהיגה למשך שישה חודשים. בית-המשפט המחוזי, שהסיק את מסוכנותו של העורר מתוך נסיבות המקרה וממספר הרשעותיו הקודמות, הגיע לכלל דיעה כי ניתן יהיה לסיים את הדיון במשך שישה חודשים, ומכאן התקופה המוגבלת של הפסילה.

בערר טוען העורר כנגד הפסילה, כי הוא נוהג מזה כ30- שנה, כי זו התאונה הראשונה הנזקפת לחובתו, כי הולך-הרגל לא נפטר מהפגיעה אלא מדלקת-ריאות וכי רישיון-הנהיגה חיוני לעבודתו.

הגעתי לכלל דיעה, כי יש לדחות את הערר.

העבירה המיוחסת לעורר היא החמורה שבעבירות, אותן ניתן לעבור תוך נהיגה ברכב. היסוד הנפשי הדרוש לעבירה בה מואשם העורר הוא פזיזות מסוג קלות-דעת, ואכן, על-פני הדברים, יש בנהיגה לאחור במכונית, כאשר שדה-הראייה חסום, כדי ללמד על קלות-דעת זו. לעורר גם מספר הרשעות קודמות בעבירות תעבורה חמורות.

הגבלת תקופת הפסילה לשישה חודשים מאזנת כראוי בין הנסיבות אותן יש לזקוף לזכותו של העורר, ובין אלו שיש לזקוף לחובתו.

אשר-על-כן, הערר נדחה.