בש"פ 5162/98 האני מחאג' נ. מדינת ישראל

המדינה מתנגדת להקלת התנאים המגבילים שהוטלו על העורר אשר נדרש להיות במעצר בית מלא, כך שיוכל לעבוד בנגריה מחוץ לאזור מגוריו. זאת, בנימוק שקיימת סכנה כי המשפחה, שבבנה פגע העורר, תנקום בו.

לא אוכל לקבל טעם זה כנימוק לדחיית הבקשה. בעקרון, מעצר-בית מלא, הנמשך חודשים רבים, שבמהלכם כידוע מתנהל המשפט, הוא אמצעי חריף ביותר ויש להטילו רק כדי להגן על הציבור מפני הנאשם. אמצעי זה לא נועד כדי להגן על הנאשם עצמו.

נטען בפניי כי החשש הוא מפני יצירת מצב עניינים שבו יגיב העורר באלימות כנגד תקיפתו. אך גם נימוק זה אינו ראוי בעקרון, שכן אף יסודו שלו בחשש התביעה כי העורר אכן יותקף.

על-פני הדברים נראה לי כי הרחקת העורר מכפר מגוריו, שם גם מתגוררת המשפחה היריבה, הוא אמצעי מספיק.

אשר-על-כן אני מקבלת את הערר במובן זה שהעורר יוכל לעבוד בנגריה בין השעות 06:00 בבוקר לשעה 15:00 אחר-הצהריים, שלאחר מכן יהיה נתון במעצר בית.

בכפיפות לשינוי זה, יעמדו בעינם שאר התנאים המגבילים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי.