בש"פ 5164/97 סטונובסקי איגור נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר - ונאשם נוסף - הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (ת.פ. 542/97), בו מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, תקיפה בנסיבות מחמירות, היזק בזדון, איומים והעלבת עובד ציבור; וזאת - על רקע פעילות של סחיטת דמי חסות מבעלי עסקים, שהמשיב מואשם במעורבות בה.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקת העורר ושותפו לכתב האישום - וכן נאשם שלישי באותה פרשה, שנגדו הוגש כתב אישום נפרד (ת.פ. 544/97) - במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ומכאן הערר שבפני.

2.בחינת העובדות מלמדת, שעניינו של כתב האישום בשלוש פרשיות: האחת - מתמקדת בהעסקתו של העורר כ"שומר" במסעדת "טרויקה" בנצרת עילית; השניה - עניינה בהתפרעות בפאב "בליץ" בטבריה; והשלישית - עניינה בהתפרעות במסעדה בוכרית "פרגנה" ברמלה.

עמדת התביעה היא: כי חבורה אחת - שאחד מדבריה הנו אחד "אלכסי", הנאשם בתיק האחר - היא הנושאת באחריות להתפרעויות במסעדות "בליץ" ו"פרגנה" ולהעסקת העורר כ"שומר" במסעדה "טרויקה"; כי כל שלשת הארועים התרחשו על רקע פעילות של גביית דמי חסות מבעלי המסעדות האמורות; וכי המשיב נטל חלק בפעילות האמורה, כאחד מחברי החבורה.

3.שתי טענות בפיו של בא כוח העורר כנגד מעצרו של שולחו: האחת - כי אין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" להוכחת האשמות המיוחסות לו בכתב האישום; והשניה - כי שגה בית המשפט בכך שלא קבע לשולחו חלופת מעצר.

להלן תידון כל טענה בנפרד.

4.א. את טענתו בדבר העדר ראיות לכאורה, מחלק בא כוח העורר לשנים: בעניינה של פרשת העסקתו של מרשו במסעדה "טרויקה" - הטענה היא, כי העורר הועסק כשומר במקום, בהסכמתו של בעל המסעדה וכי אין ראיה של ממש לכך שהעסקתו היתה תולדה של מאמץ לגביית דמי חסות מבעל המסעדה ומכל מקום אין ראיה לכך שהעורר היה בסוד הענין; ואילו לעניין ההתפרעויות בפאב "בליץ" ובמסעדה "פרגנה" - אין ראיה של ממש, המשלבת אותו בין המתפרעים.

בא כוח העורר אינו מתעלם מכך, כי מצויה בחומר הראיה עדותו של אחד "גיאה" - שותף לעבירות המיוחסות לעורר - וכן עדויות של מספר מחברי החבורה שהשתתפו בהתפרעויות במסעדה ובפאב, המסבכות את העורר באחריות לעבירות המיוחסות לו בהקשר זה. ברם, טענתו היא, כי בשל חוסר אמינותן של עדויות אלו, והעדר "סיוע" ו"דבר לחיזוק" הדרושים להרשעה על פיהן - אין בכוחן להקים בסיס לקיומה של "ראיה לכאורה" לענין המעצר.

את הדרישה ל"סיוע" מייחס בא כוח העורר לעדותו של "גיאה", בטענה שהוא "עד מדינה" בשל טובת הנאה שקיבל; ואת הדרישה ל"דבר לחיזוק" מייחס בא כוח העורר ל"שותפים" להתפרעויות.

במיוחד מדגיש בא כוח העורר בהקשר זה: כי המתלוננים - בעלי העסקים - אינם מזהים את העורר כמעורב בהתפרעויות, אם כי זיהו אחרים והצהירו שהם מסוגלים לזהות את כולם; וכי המשטרה נמנעה מעריכת מסדרי זיהוי כאלה.

ב.מאידך גיסא, טוענת באת כוח התביעה: כי "גיאה" אינו עד מדינה, לא על פי הסכם פורמלי ולא מכוחה של קבלת "טובת הנאה"; וכי די בכך שהעורר זוהה על ידי "שותפים" שנטלו חלק בהתפרעויות בפאב ובמסעדה הבוכרית, ואין צורך בזיהויו על ידי המתלוננים.

את אי עריכת מסדרי זיהוי מסבירה באת כוח התביעה בכך, שכל המתלוננים מפוחדים ומאויימים; וכי התביעה סומכת את האישומים המיוחסים לעורר על עדותם של "שותפיו", כאשר הציר המרכזי המקשר בין האירועים השונים והמציג את התשתית העבריינית המשותפת, מצוייה בעדותו של "גיאה". באת כוח התביעה אינה מתעלמת מן העובדה כי "גיאה" לא מיהר להציג את גירסתו וכי זו נמסרה בשורה של הודעות - שמונה במספר - כשכל אחת מהן מבטאת "התפתחות" ביחס לקודמתה. ברם, טענתה של באת כוח התביעה היא, שאין בכך כדי להפוך את עדותו של "גיאה" לבלתי אמינה; אלא, אדרבא, יש בכך, לשיטתה, כדי להקנות לה אמינות.

ג.הטענות האמורות הוצגו בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי ונדחו לאחר ניתוח נאות של חומר הראיה; ולאחר עיון בהודעות שאליהן היפנו באי כוח הצדדים בטיעוניהם בפני - לא מצאתי עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט.

גם אנכי בדעה, כי יש בראיות שברשות התביעה כדי להוות תשתית נאותה ל"סיכוי סביר" להרשעת העורר בפרשיות המיוחסות לו בכתב האישום; ודי בכך, כדי לעמוד בדרישת "הראיה לכאורה", הדרושה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

השאלה אם אותו "גיאה" הנו "עד מדינה" אם לאו, תידון - בבוא העת -על ידי הערכאה הדיונית; והיא זו שיהא עליה לקבוע - במקרה שתשיב בחיוב לשאלה האמורה - אם קיים "סיוע" לעדותו.

כידוע, השאלה אם צריכה התביעה להצביע על קיומו של "סיוע" בחומר הראיה בשלב זה של הדיון, שנויה במחלוקת; וחלקי הוא עם אלה הסוברים, שהשלב המתאים לבדיקתה של שאלה זו, הוא שלב הכרעת הדין. הוא הדין בעניינה של דרישת ה"דבר לחיזוק" להודעותיהם של השותפים המסבכים את העורר ב"שותפות" להתפרעויות בשתי המסעדות.

בא כוח העורר הוסיף וטען כנגד מהימנות עדותו של "גיאה" בשל הצורה שבה מסר את גירסתו. כאמור, הצורה שבה נמסרה הגירסה - באורח מדורג ומתפתח - אינה שומטת מלכתחילה את הבסיס למהימנותה; וההכרעה בעניין זה מופקדת בידי הערכאה הדיונית.

ד.סיכומם של דברים: עדותם של "גיאה" ושל השותפים להתפרעות "משלבת" את העורר, ברמה של "ראיה לכאורה", באחריות להתרחשותן של הפרשיות המיוחסות לו בכתב האישום.

5.א. את בקשתו החילופית ל"חלופת מעצר" מבסס בא כוח העורר, בעיקרו של דבר, על הגורמים הבאים: ראשית - והוא עיקר - העורר לא נמנה על מנהיגי החבורה אלא בין אחרוני "חייליה", אשר זומן לקחת חלק במעלליה לפי הצורך; שנית - עברו של העורר נקי, הוא מתגורר עם חברה לחיים ועם אימו ונושא בעול הפרנסה של שלושתם; ושלישית - לעורר מקום עבודה קבוע, כסבל בחנות לאספקת חומרי חשמל.

בהתחשב בעברו הנקי וב"מעמדו" השולי של העורר בחבורה הנושאת באחריות לפעילות הסחיטה - כפי שמתחייב גם מעדותם של "גיאה" ומעדויותיהם של שותפיו להתפרעויות במסעדות - ניתן, לשיטת בא כוחו, לקדם את פני הסיכונים הכרוכים בשחרורו בערובה, על ידי קביעת תנאים מגבילים נאותים.

ב.עמדתו של בא כוח העורר אינה מקובלת עלי; וזאת, בעיקר, בשל אופיין המיוחד של עבירות המשקפות פעילות של סחיטת דמי חסות. עיסוק בפעילות זו - גם כחבר מן השורה הנקרא אל הדגל לסירוגין - מקים מעצם טבעו סיכון ממשי ביותר, של נקיטה בצעדים להשפעה על עדים מצד אחד ושל השתלבות מחודשת, לאלתר, באותה פעילות חמורה של סחיטת דמי חסות מצד שני.

עוצמתו של סיכון כפול-פנים זה ואופיה של התוצאה החמורה הכרוכה בהתממשותו, דוחים חלופת מעצר מכל סוג ומחייבים החזקה במעצר דוקא עד תום ההליכים.

6.לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.