בש"פ 517/01 מדינת ישראל נ. בהא נימר

המשיב מואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וכן בעבירות תעבורה שונות.

על-פי כתב-האישום שהוגש נגדו, נצמד המשיב - שעה שנהג ברכבו באזור צומת גולני - לרכב צבאי, באופן שאילץ את הרכב הצבאי לרדת לשולי הכביש, וכעשר דקות לאחר-מכן, ובאותו מקום, פגע המשיב במתכוון בחייל.

המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ע' ר' זועבי) דחה את הבקשה, לאחר שמצא, כי התשתית הראייתית שהציגה המדינה אינה בעוצמה הדרושה להוכחה כי המעשים המיוחסים למשיב נעשו בזדון.

בערר שבפניי טענה המדינה, כי די בהודעת המשיב במשטרה כי כיוון את רכבו אל עבר החייל כדי להוכיח כוונת פגיעה, וכי מסקנה זו מתחזקת נוכח העקיפה שעקף המשיב את הרכב הצבאי, באופן שאילצו לרדת מן הכביש.

עיינתי בהודעת המשיב, והגם שיש בה אמירה העשויה לשמש ראיה לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, הרי שמסכימה אני עם בית-המשפט המחוזי, כי אין די בראיות למעצר עד תום ההליכים. שכן, כנגד ראיות אלה עומדת העובדה שהמשיב - שנמלט מן המקום - הסגיר את עצמו למשטרה, ובצדק ציין סניגורו, כי אלמלא עשה כן, ספק רב אם ניתן היה לאתר אותו. כמו-כן, המשיב הכחיש בתוקף כי התכוון לפגוע בחייל. לכך יש להוסיף, כי המשיב הוא בן 20, עברו נקי, וכי מן התעודה הרפואית של החייל שנפגע עולה, כי לאחר טיפול רפואי, לא הייתה פגיעתו חמורה כמתואר בכתב-האישום.

אכן, אפשר כי החולשות בחומר הראיות ייעלמו עם שמיעת העדים במהלך המשפט. אך כל עוד הן קיימות, אין מקום לעצור את המשיב.

אשר-על-כן, הערר נדחה.