בש"פ 5172/11 מדינת ישראל נ. משה זוסמן

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.7.2011 במ"ת 10675-05-11 (כב' השופט צ' קפאח ) בה הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 2009, במספר רב של הזדמנויות, יצר המשיב מצג שווא בפני המתלוננים לפיו הוא עוסק בהשקעה במט"ח ובסחורות עבור אחרים וכי השקעותיו מניבות תשואות גבוהות. בעקבות מצג השווא האמור, על פי הנטען, מסרו המתלוננים למשיב כספים רבים בהיקף כולל של מיליוני שקלים והוא השתמש בהם לצרכיו האישיים.

עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וביום 30.5.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתה. המשיב ערר לבית משפט זה אשר קבע בהחלטתו מיום 12.6.11 (בש"פ 4190/11 כב' השופט נ' הנדל ) כי ראוי לאפשר להגנה להציג חלופת מעצר, אם תוגש בקשה המציעה חלופה כזו. ביום 19.6.2011 הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של המשיב. ביום 10.7.2011, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים ובהפקדת ערבויות והתחייבות עצמית. בית המשפט ציין כי קצינת המבחן אמדה את הסיכויים והסיכונים הרלוונטיים לעניינו של המשיב והגיעה למסקנה כי ניתן לשחררו בתנאים מסוימים המופיעים בתסקיר שירות המבחן. כמו כן הודגש כי בית המשפט התרשם באופן ישיר מן המפקחים שהוצעו וסבר כי הם ימלאו תפקידם נאמנה וכן כי המשיב פורע היום את חובותיו לנושים השונים. לאור הדברים הללו, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

3.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוענת העוררת כי נוכח מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור, החשש כי יימלט מן הדין והעובדה שחלופת המעצר שנקבעה איננה מהווה מענה ראוי – שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על שחרורו של המשיב. העוררת טוענת, כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בעקבות החלטתו של כבוד השופט הנדל בבית משפט זה, אשר הורה לבחון את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר מאחר וכזו לא נבחנה קודם. לדבריה, בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו לסוגיה האמורה. עוד טוענת העוררת, לעניין המסוכנות, כי מעשי המרמה אותם ביצע המשיב הם מעשים שניתן לבצעם גם מתוך מעצר הבית, ועל כן החלופה שנקבע אינה מאיינת את מסוכנותו. עוד טוענת העוררת, לעניין החשש מהימלטות מן הדין, כי המשיב כבר הוכיח כי ביכולתו להעביר את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל על מנת לחמוק מן הדין. כן היא טוענת כי לא ברור מדוע שינה בית המשפט את טעמו והורה על שחרורו של המשיב. לבסוף טוענת העוררת, כי תנאי השחרור שנקבעו בעניינו של המשיב וסכום ההפקדה בו חויב, לא נותנים מענה מספק לחשש מפני הימלטותו מן הדין.

4.

המשיב מצידו, מתנגד לקבלת הערר וסומך ידו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, העובדה שהביע חרטה על מעשיו והחל להחזיר את הכספים למתלוננים מפחיתה באופן משמעותי ממסוכנותו. לעניין החשש להימלטות מן הדין, טוען המשיב כי כאשר יצא מן הארץ בעבר, ובטרם החלה החקירה נגדו, היה זה בשל איומים על חייו ועל חיי משפחתו מפני נושיו. לדבריו, כבר בעת ששהה בארה"ב שלח את בא כוחו להגיע להסכמי פשרה עם המתלוננים, וזאת גם בטרם החלה החקירה המשטרתית בעניינו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדחות את הערר.

החלטתו של בית המשפט המחוזי, המבוססת הן על התסקיר מטעם שירות המבחן שהוגש בעניינו של המשיב והן על התרשמותו הישירה של בית המשפט מהוריו של המשיב האמונים על הפיקוח עליו, מקובלת עליי. השופט הסתייע בשירות המבחן, והשתכנע כי יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. די בזאת, לטעמי, כדי להצדיק את השינוי שחל בין החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי, במסגרתה הורה להשאיר את המשיב במעצר, לבין החלטתו הנוכחית. בנוסף, מקבל אני את טענת ההגנה, לפיה עצם העובדה שהמשיב החל בהחזרת כספים למתלוננים, מלמדת על הבעת חרטה מצידו ואולי אף על ניסיון לתקן את העוול שגרם ולהביא לסיום הפרשה. עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע, בהתחשב בטענת העוררת לפיה סכום ההפקדה בו חויב המשיב לא נותן מענה מספק אל מול סכום כספי המרמה והחשש להימלטות מן הדין, כי יש להעלות את הסכום להפקדה במזומן על ידי המשיב כך שעליו להפקיד סכום נוסף של 200,000 ש"ח.

המשיב יישאר במעצר עד להפקדת הסכום הנ"ל.