בש"פ 5175/04 ערף אבו רקייק נ. מדינת ישראל

העוררים, שני אחים, הובאו לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובכתב האישום שהוגש נגדם נטען, כי שניהם חברו יחד ורצחו בצוותא את אחותם בירי מטווח קצר. העוררים כפרו בעובדות המפלילות אשר יוחסו להם, אולם בית המשפט המחוזי, בפניו עתרה המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים, מצא כי המשיבה העמידה תשתית ראייתית איתנה שיש בה כדי לבסס את ההרשעה. על השקפה זו חולק בא-כוחם של העוררים, עו"ד ג'וליאן, אשר סבור כי בראיות המשיבה נתגלו סתירות, וגם את הראיות האחרות עליהן סמך בית המשפט את החלטתו הוא פרש בדרך שגויה.

ראיות המשיבה הן בעיקרן עדויות של שלוש נשים, קרובות משפחה של העוררים, אשר היו בזירה וזיהו את האחרונים כמי שירו במנוחה וגרמו למותה. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי היה ער לטענה בדבר קיומן של סתירות לכאורה בדבריהן של עדות אלו, אולם מסקנתו היתה כי באותן סתירות "אין כדי לכרסם (ומכל מקום, לא כרסום של ממש) בגרסתן, ביחס לעניין המרכזי שבעדותן, היינו, זיהוים של [העוררים] כמי שהיו מעורבים בירי במנוחה" (בלשון בית המשפט המחוזי בעמוד 8 להחלטתו).

השקפתו של בית המשפט קמא על טיבן של הראיות מחד, ומשקלן של הסתירות מאידך, מקובלת עלי במלואה, ומדעתי זו לא שיניתי גם לאחר שעיינתי בטבלה בה ריכז עו"ד ג'וליאן את אותן סתירות. לדידי אין ספק, כי לפחות בשלב זה של ההליכים מותר לקבוע, כי עדות התביעה יכלו להבחין בנקל בזהותם של היורים לעבר המנוחה, ועל רקע זה אף נעשה ניסיון להדיח שתיים מהעדות לשנות את גרסתן המפלילה. מפיה של באת-כוח המשיבה למדתי, כי טענה זו בדבר הדחתן של העדות אינה קלוטה מהאוויר, הואיל ואחד המעורבים בפרשה הובא בפני בית משפט והודה בכך.

העולה מהאמור הוא, שבית המשפט המחוזי היה רשאי להניח כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, ובנסיבות אלו ולאור חומרתה המופלגת של העבירה, ההחלטה לעצור את העוררים עד תום ההליכים היתה במקומה, ולא הוכחה עילה כלשהי להתערבותי.

הערר נדחה.