בש"פ 5177/04 אברהים אבורקייק נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובו יוחסה לעורר עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, נטען, כי במהלך קטטה שהתרחשה במועדון הוא דקר אדם בבטנו ובירכו וגרם למותו. האירוע התרחש ביום 30.8.03, ומאז אבדו עקבותיו של העורר עד שנעצר בחודש אפריל שנה זו. בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ומשבקשה זו נענתה, הוגש הערר שבפני.

בעת הדיון בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראיות ועילת מעצר, אף שגרסת העורר היתה כי לא השתתף כלל בתגרה, ומכל מקום, הדקירה בירכו של המנוח אשר גרמה למותו, נעשתה בידי אדם אחר, אותו נמנעה המשיבה מלהעמיד לדין. אם יש ממש בגרסה אחרונה זו, מותר להניח כי הדבר ייבחן בקפידה על ידי בית המשפט המוסמך בעת שידון בתיק לגופו. אולם נכון לשלב זה של ההליכים, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי קיימים מספר עדי ראיה, אשר נכחו בזירה, וראו את העורר מחזיק בסכין ודוקר את קרבנו, הואיל והחשד אשר הופנה לעבר החשוד האחר נתמך בעדותה של עדה אחת בלבד, בעוד שכל היתר אשר נכחו שם טענו כי אותו חשוד לא אחז בידו סכין אלא אלה. כך או כך, זה אינו הזמן להכריע בשאלת מהימנותם של העדים, ולפיכך נכון לקבוע כי המאשימה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה בשלב זה של ההליכים, באשר הראיות שבידה מצביעות על העורר ולא אחר כמי שדקר את המנוח וגרם למותו.

מכאן דעתי כי החלטה לעצור את העורר היתה במקומה, ובדעתי זו התחזקתי לנוכח העובדה כי העורר נמלט לאחר האירוע, וקיים חשש כי הוא ישוב ויעשה כן מאימת הדין, ובכך יסכל את קיומם של ההליכים בעניינו.

הערר נדחה.