בש"פ 518/06 ברוך בן דוד נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' יעקב), בתיק ב"ש 22029/05 מיום 27.12.2005, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו שלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמות חבלה של ממש, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של הדחה באיומים ובכוח, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 13.9.2005 תקף העורר את בת זוגתו (להלן: המתלוננת) בעודם ברחוב רחבת הרותם בדימונה, באמצעות הכאתה באגרוף בפניה, ומשיכתה לקרקע בשערות ראשה. בעודו תוקף אותה, איים העורר על המתלוננת פן תתלונן עליו במשטרה. שני שוטרים, אשר נכחו בעת התקיפה (להלן: השוטרים), מנעו בגופם את המשך הפגיעה במתלוננת ועצרו את העורר. בעוד השוטרים מלווים אותו, שב העורר ובעט במתלוננת והכה אותה באגרופו ולאחר מכן שב ומשך בשערותיה, כשהוא שב ומאיים עליה שלא תתלונן עליו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 26.10.2005 נערך בעניינו של העורר תסקיר מטעם שירות המבחן, אשר המליץ לאפשר בדיקת התאמתו של העורר לתהליך גמילה מסים ואלכוהול. בהחלטתו מיום 27.11.2005 קיבל בית-משפט השלום (כבוד השופט א' באומגרט) את הבקשה, בדחותו את המלצת שירות המבחן ובציינו, כי עברו המכביד של העורר מלמד, כי נובעת ממנו מסוכנות רבה בכל הנוגע לעבירות אלימות.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בטענו, כי אין הוא אחראי למעשים המיוחסים לו, בשל הגנת השכרות. ביום 27.12.2005 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב) את הערר בקובעו, כי מחומר הראיות עולה, שהעורר היה ער למעשיו וידע את אשר הוא עושה.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משלא העדיף בעניינו חלופת מעצר. לטענתו, יש בחלופת המעצר שהוצעה על-ידו, כדי לאיין את מסוכנותו. עוד מוסיף העורר וטוען, כי קיימת בעניינו טענה לפטור מאחריות פלילית, השומטת את קיומן של ראיות לכאורה נגדו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. המשיבה מציינת, כי לעורר עבר מכביד ביותר של עבירות אלימות וכי אין הוא נמצא, אלא בשלבים המקדמיים ביותר של הליך גמילה, אשר אין בהם משום איון מסוכנותו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי ובתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בעורר אשר ביצע מעשי אלימות קשים כנגד בת זוגתו, בעוד תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בגין עבירות אלימות בהן הורשע בעבר. יש לציין גם, שחלקם של המעשים כנגד בת זוגתו נעשה בנוכחות שוטרים. נכון לימים אלו, העורר אינו עובר כל הליך גמילה. אף תסקיר שירות המבחן בעניינו מציין את רמת הסיכון הגבוהה לחזרתו להתנהגות אלימה ופוגעת. בנסיבות אלו, אין כל מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

טענתו העיקרית של העורר כנגד השארתו במעצר הינה, כי לא מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה, אשר עשויות לשמש להרשעתו, לאור הגנת השכרות.

איני יכול לקבל טענה זו. מחומר הראיות עולה, כי הגם שהשוטרים אשר עצרוהו התרשמו שהעורר נמצא בגילופין, הרי שלא ניתן לומר, בשלב זה של בירור העובדות, שקיים ספק סביר שמא נמצא היה העורר במצב העולה כדי הקמתה של ההגנה שבסעיף 34ט(א) לחוק העונשין. כפי שנקבע בסעיף 34ט(ד), הגנה זו חלה רק כאשר הטוען לה נמצא היה במצב שבו הוא "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה". במקרה דנן, העורר חזר על מעשיו מספר פעמים, כך שלא ניתן לומר שמדובר באיבוד שליטה רגעי, הנובע מהמצאות תחת השפעת אלכוהול, אלא נראה שמדובר במעשה רצוני. העורר אף איים על המתלוננת פן תתלונן כנגדו, כך שניתן להניח, כי אכן הבין את הפסול שבמעשיו. יתרה מכן, לכאורה, כבר בעת מעצרו נמצא היה העורר במצב של פקחות מספקת כדי לטעון בפני השוטרים שמדובר אך בוויכוח "לגיטימי" בינו ובין חברתו. כך, שהגם שנראה, כי אלימותו של העורר, במקרה דנן ובמקרים קודמים אכן קשורה להתמכרותו לסמים ולאלכוהול, הרי שלא ניתן לומר בשלב זה, כי קמה לו ההגנה שבסעיף 34ט לחוק העונשין.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.