בש"פ 5186/11 מדינת ישראל נ. מרדכי עמר

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 10.7.2011 (מ"ת 50036-05-11, כב' השופט ש' פרידלנדר ), במסגרתה הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק ואיומים. לפי המתואר בכתב האישום, בין בנו של המשיב לבין המתלונן ניעור סכסוך, במסגרתו דקר בנו של המשיב את המתלונן ברגלו. בהמשך לאירוע הדקירה, בסוף חודש אפריל 2011, הגיע המשיב לחנות בה שהה חברו של המתלונן ואמר לו שהמתלונן "לא רוצה להירגע", עד שהוא "ידקור אותו יום אחד". בערבו של יום 11.5.2011 פגשו המתלונן וחבריו במשיב באקראי. המתלונן השליך על הרצפה פחית שתייה ריקה, אשר פגעה בגלגל רכבו של המשיב, ובין השניים התנהל ויכוח. בתום הויכוח ביקש המשיב לדעת היכן יהיה המתלונן מאוחר יותר,

כיוון שהוא מעוניין להגיע ו"לסגור איתו חשבון". המתלונן השיב לו כי הוא יחכה לו בבית הקברות. לאחר חילופי דברים אלו, נסעו המתלונן וחבריו לכיוון ביתו של אחד מהם. השלושה שהו ברחוב ושוחחו, האחד יושב ברכב ושני האחרים (בהם המתלונן) עומדים לצידו. לפתע, הגיח המשיב עם רכבו, קרא לעבר המתלונן לבוא לבית הקברות, שלף אקדח וירה מתוך הרכב מספר יריות לעבר המתלונן וחבריו. אלו, הספיקו להתכופף ועל כן לא נפגעו מן הירי. עם זאת, רכבו של אחד מחבריו של המתלונן נפגע מן הקליעים שחדרו אליו, חלק

משמשותיו התנפצו, וחברו של המתלונן נפצע ברגלו מן הזכוכיות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה העוררת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו, תוך שהיא מדגישה את המסוכנות הנשקפת ממנו והחשש מפני שיבוש הליכים או הימלטות מאימת הדין, הנלמדת מבריחתו משך עשרה ימים, מיום האירוע ועד למעצרו. עוד הוזכר עברו הפלילי הכולל הרשעות קודמות בעבירות רכוש, אלימות ואיומים, וכן מאסר על תנאי בן חצי שנה העומד תלוי כנגדו. המשיב מצידו, הודיע כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו, אך ביקש לשחררו לחלופת מעצר או להפנותו לשירות המבחן לבחינת אפשרות זו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו. תסקיר שירות המבחן נערך, ובמסגרתו הומלץ לשחררו לחלופת מעצר בנתניה בפיקוח אחיו גיסתו ואחייניתו. צוין כי אמנם נשקף סיכון מסוים מן המשיב, אך חווית המעצר הקשה, המחיר האישי והמשפחתי שהוא משלם מחדדים עבורו כולם את החשיבות בקבלת גבולות חיצוניים ומצמצמים את הסיכון לחזרה על התנהגות פורצת גבולות בטווח הקצר.

ביום 10.7.2011 החליט בית המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן, והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים הבאים: עליו להיות בתנאי מעצר בית מלא בבית אחיו בנתניה, בפיקוחם של לפחות אחד מאלו: אחיו, גיסתו ואחייניתו; יהא אזוק באיזוק אלקטרוני;

יפקיד התחייבות עצמית בסך 20,000 ש"ח וכן עירבון במזומן בסך 10,000 ש"ח; כל אחד מהערבים יחתום על ערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח; יוטל עליו פיקוח של שירות המבחן למשך חצי שנה; ויציאתו מן הארץ תעוכב עד להחלטה אחרת. בהחלטתו קבע בית המשפט כי התמונה העולה מתסקיר שירות המבחן היא מורכבת. הוא ציין את התרשמותו החיובית של בית המשפט ממאמציו של המשיב בשנים האחרונות לנהל אורח חיים תקין ולהתמודד עם משפחתו, וכן את ההשפעה החזקה של המעצר עליו. כן ציין את התרשמותו החיובית של שירות המבחן מן הערבים שהוצעו. כל אלו, קבע, הם שיקולים מספיקים לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, בייחוד לאור גישתו העקרונית של חוק המעצרים, לפיה החירות היא הכלל והמעצר הוא החריג, כאשר לעיתים יש לקחת סיכונים מחושבים ולשחרר את העומד לדין לחלופת מעצר.

מכאן הערר שלפניי. העוררת מדגישה את מסוכנותו הרבה של המשיב, כפי שזו נלמדת ממעשיו (שלא היו אימפולסיביים לטענתה אלא פרי תכנון מוקדם), עברו הפלילי ומאפייני אישיותו כפי שאלו עולים מתסקיר שירות המבחן. היא חוזרת ומדגישה את סכנת הימלטותו מן הדין, נוכח בריחתו במשך עשרה ימים לאחר האירוע, תוך ניתוק הקשר עם משפחתו, כשהוא מודע לכך שהוא נדרש לחקירה. לטענתה, נכון אמנם כי שירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופת מעצר וכי לעיתים יש מקום ללקיחת סיכונים מחושבים. עם זאת, זהו איננו המקרה. שחרור המשיב יעמיד את המתלונן עצמו והציבור כולו בסכנה ומעלה חשש ממשי להתחמקות מן הדין. במצב דברים זה, אין מדובר בסיכון סביר.

המשיב מצידו, מתנגד לקבלת הערר תוך שהוא סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. הוא אינו מתכחש אמנם לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו, אך לטענתו יש מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן, ממנה נלמד כי ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. המשיב מדגיש כי הכלל הוא שחרורו של נאשם והחריג הוא המעצר, ומוסיף כי מרבית מן העבירות בהן הורשע אירעו לפני שנים רבות, ואך שלוש מן העבירות בוצעו בשנים האחרונות. משכך, אין לתת לעברו משקל רב בהחלטה. בנוסף, הפנה המשיב לנסיבותיו האישיות וביקש לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

משהסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הרי שהשאלה היחידה הדורשת מענה בענייננו היא האם יש בנמצא חלופת מעצר היכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. בעניין זה, שונה עמדתי מזו שהביע בית המשפט המחוזי. מסוכנותו של המשיב רבה. כך עולה ממעשיו ונסיבותיהם, כך עולה מעברו הפלילי המכביד, וכך גם נלמד מתסקיר שירות המבחן. בחינת המעשים המיוחסים למשיב על רקע עברו הפלילי, מלמדים כי הוא טרם עלה על הדרך הנכונה בחייו, על אף המאמצים המתוארים על ידי שירות המבחן. כן הם מלמדים, כי הוא נעדר כל מורא מפני החוק, כאשר לא היה די בהרשעותיו הקודמות ובמאסר על תנאי שעמד תלוי כנגדו כדי להרתיע אותו. הדברים נלמדים גם מן העובדה שנמלט מאימת הדין, וזאת תוך ניתוק הקשר ממשפחתו. נכון אמנם כי שירות המבחן התרשם לחיוב מן הערבים שהוצעו. עם זאת, בחינת איון מסוכנותו של המשיב צריכה להיבחן גם על רקע עוצמתה של מסוכנות זו, מסוגלותו להפר את החוק והעדר המורא שבו. בעניינו כל אלו מתקיימים בעוצמה רבה. אף שירות המבחן קבע כי עוצמת המסוכנות מצטמצמת בטווח הזמן הקצר בלבד. בשונה מבית המשפט המחוזי, ונוכח השיקולים שתוארו לעיל, אינני סבור כי צו הפיקוח נותן מענה לבעיה זו. הסיכון הקיים למתלונן, עימו מצוי המשיב בסכסוך מתמשך (שייתכן שאף יתעצם נוכח מעצרו), והסיכון הקיים לכלל הציבור גדולים מכדי שניתן יהיה לשחררו. משכך, אין מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

סוף דבר, הערר מתקבל, המשיב יוותר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.