בש"פ 5197/09 מדינת ישראל נ. בן גור כליף

בחודש מאי 2008 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כתב אישום בו יוחסו למשיב עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 379+382(א) ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1997. נטען, כי בתאריך 29.4.08, בשעת לילה מאוחרת, נהג המשיב ברכב של חברו, וכאשר הבחין בו המתלונן ששב עם חבריו מבילוי, כאשר הוא נוהג במהירות, הוא סימן לו בידו להאט. בעקבות כך נתגלע ויכוח, במהלכו הזעיק המשיב את חבריו, ויחד עמם תקפו את המתלונן והשניים שהיו עמו. בהמשך, נטל המשיב שבר של בקבוק וחבט עמו על קודקודו של המתלונן, והוא וחבריו הוסיפו ובעטו בו. בבית חולים אליו הובהל המשיב נמצא כי הוא סובל מחתך בראש ובידו הימנית.

בתאריך 4.6.08 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. שמיעתן של הראיות בעניינו של המשיב ובעניינו של אחיו (נגדו הוגש כתב אישום אחר בהם אוחד הדיון), החלה בחודש נובמבר 2008. בחודש מרץ 2009 הסתיימה פרשת התביעה, והמשיב ואחיו העידו להגנתם. בינתיים, החליט הסנגור להקדים ולהגיש את סיכומיו בכתב, בעוד שהתביעה אמורה לעשות זאת עד ליום 15.7.09.

סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קבע כי משפטו של נאשם הנתון במעצר, צריך להסתיים בתוך תשעה חודשים מיום הגשתו של כתב האישום. בסעיף זה נעשה איזון, אותו מצא המחוקק הולם, בין האינטרס הציבורי להגנה מפני סכנה הנשקפת מנאשם לזכותו של האחרון לחירות. אפשר שסד הזמנים אותו קבע המחוקק אינו מתאים לעומס הרובץ על בתי המשפט, אולם לא ניתן לנהוג בסעיף 61 כאות מתה, בעוד שהחריג הקבוע בסעיף 62 לחוק הופך אט אט להיות הכלל על פיו נוהגים. סבורני כי דברים אלה נכונים ביתר שאת בעניינו של המבקש. בחלוף למעלה משנה מאז מעצרו טרם הוכרע דינו, והתקשיתי למצוא צידוק לכך.

לפיכך, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, או עד למתן פסק הדין ב-ת"פ 8097/08 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם. עם זאת, רשאי המשיב להציע כבר עתה חלופת מעצר, וככל שזו תימצא ראויה, ישוחרר המשיב ממעצרו בכפוף לתנאים אותם יקבע בית המשפט המחוזי על פי שיקול דעתו.