פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
5198/99
בש"פ 5249/99
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
העורר
בבש"פ 5198/99:
מיכאל בוגאיבסקי
העורר
בבש"פ 5249/99: רומן רבינוביץ'
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
ערר
על החלטות בית-המשפט המחוזי בחיפה
מיום
26.7.99 בב"ש 2175/99 ובב"ש 2149/99
(ת"פ
110/99) שניתנו על-ידי כבוד השופט
ר'
ג'רג'ורה
תאריך
הישיבה: ו' באלול התשנ"ט (18.8.99)
בשם
העורר בבש"פ 5198/99: עו"ד פזית וולף-פרלמוטר
בשם
העורר בבש"פ 5249/99: עו"ד שמואל קינן
בשם
המשיבה: עו"ד יהודה ליבליין
החלטה
אני מאחדת את הדיון בבש"פ 5198/99 ובבש"פ 5249/99, שעניינם בערר על אותה החלטה.
ניתנה היום, ו באלול תשנ"ט (18.8.99).
ש ו פ ט ת
החלטה
העוררים שבפניי מואשמים בכתב-אישום אחד בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואיומים. לעורר בבש"פ 5198/99 (להלן: העורר 1) מיוחס אישום נוסף של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום ואיומים (להלן: האישום הנוסף). השניים, ועמם אדם שלישי, שאף הוא הואשם באותו כתב-אישום, נעצרו עד תום ההליכים.
בהחלטה שניתנה מפי השופטת ד' ביניש בערר שהגישה המדינה על החלטת בית-המשפט המחוזי לשחרר את העוררים, נכתבו הדברים הבאים:
המעשים המיוחסים למשיבים והעבירות שהואשמו בהן מצביעות על הסיכון הנשקף מהם, ומקימים חזקת מסוכנות... על כל אלה יש להוסיף את החשש מפני שיבוש הליכי משפט. המתלוננת מ' סיפרה כי לאחר המעשה איים עליה [העורר 1] כי יהרגנה אם תספר על מעשיו... בענייננו יש ראיה לכאורה כי אין המדובר בחשש ערטילאי בלבד.
החלטה זו ניתנה בתאריך 21.2.99. בתאריך 28.6.99, כעבור ארבעה חודשים ולאחר שהמתלוננות סיימו למסור את עדויותיהן, הגישו שלושת הנאשמים, בהם שני העוררים, בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים. המדינה השאירה לשקול-דעת בית-המשפט את ההכרעה לגבי העורר בבש"פ 5249/99 (להלן: עורר 2) והשותף השלישי והתנגדה לשחרור העורר 1, לנוכח האישום הנוסף המיוחס לו. בית-המשפט המחוזי (השופט ר' ג'רג'ורה) דחה את בקשת העורר 1 ושחרר את העורר 2 ואת השותף השלישי בתנאים מגבילים, בהם מעצר-בית.
עתה, הגיש עורר 1 ערר כנגד ההחלטה לעוצרו, והוא מבקש להשתחרר בתנאים מגבילים של מעצר-בית. העורר 2 מבקש לבטל את תנאי שחרורו, לחזור לחיים תקינים ולעבוד במקום עבודה קבוע.
לא מצאתי בעררים אלה כל ממש. בית-משפט זה כבר החליט, כי העורר 1 לא סתר את חזקת המסוכנות שקמה נגדו, ואף קיימות נגדו ראיות המצביעות על-כך שעלול הוא לפגוע במתלוננות. סיום עדות מתלוננת אינו מסיר חשש זה. בעבירות מסוג זה, ניסיון החיים מלמד על הפעלת השפעה על המתלוננת, לאורך זמן, לחזור בה מעדותה. זאת ועוד: המתלוננות בעדותן לא חזרו בהן מגרסתן שנאנסו, ובוודאי שאין בסתירות, עליהן הצביעו שני העוררים וחברם בפני בית-המשפט, עילה המפחיתה מן העוצמה הלכאורית של העדויות.
טענתו העיקרית של העורר 1 היא, כי לא היה מקום להבחין בינו לבין שני העוררים, שותפיו לכתב-האישום, שהמדינה לא התנגדה לשחרורם. אלא שכאמור לעיל, לעורר 1 מיוחסות עבירות אינוס נוספות (האישום הנוסף), המגבירות את מסוכנותו ואף איומים נוספים על המתלוננות, המיוחסים לעורר 1 בלבד.
אשר לעורר 2, מסוכנותו עומדת בעינה ומעצר-בית הוא האמצעי המינימלי הנדרש כדי להסיר את החשש מפגיעה בשלום-הציבור על-ידיו. לא מצאתי יסוד להתערב בתנאי זה.
העררים, איפוא, נדחים.
ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ט (18.8.99).
ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
COURT