בש"פ 5199/98 איציק בוחבוט נ. מדינת ישראל

שופט בית-משפט השלום השומע את משפטו של העורר, שנעצר עד תום הליכי המשפט, החליט לשחררו ממעצר, הואיל וחל - על-פי הגדרתו - "כרסום מה בראיות". עיקרו של הכרסום בכך שהמתלונן, שזיהה במשטרה את העורר כמי שתקף ודקר אותו בסכין יחד עם אדם אחר, העיד בבית-המשפט כי שגה וכי מי שדקר אותו בסכין היה אחר.

בית-המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערר המדינה, סבר כי בחזרתו של המתלונן מהודעתו אין משום כרסום המספיק לשחרור העורר מן המעצר.

אכן, מבחינה טכנית, צדק בית-המשפט המחוזי, שהלוא במקרה זה יכולה ההודעה שמסר המתלונן במשטרה להוות את הראיה הדרושה להרשעת העורר. שכן, כידוע, בית-המשפט רשאי להעדיף את הודעת המתלונן במשטרה על-פני עדותו בבית-המשפט. דא עקא, כי מי שהחליט על שחרורו של העורר ממעצרו היה שופט בית-משפט השלום המברר בעצמו את המשפט, ומעבר לכללים הטכניים האמורים קיימת בהחלטתו זו גם התרשמות מסוימת בדבר סיכויי ההרשעה.

אך מובן הוא כי החלטתו של השופט אינה סופית, שכן המשפט טרם הסתיים ואפשר כי בסופו יימצא העורר אשם. ואולם, בנסיבות אלה יש להעדיף את קביעתו של השופט השומע את התיק בדבר הכירסום בראיות על-פני פסיקת בית-המשפט המחוזי, המבוססת, כאמור, מבוססת על כללים משפטיים.

אשר-על-כן אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומחזירה על כנה את החלטת בית-המשפט השלום באשקלון מתאריך 5.8.98.