בש"פ 5204/00 חוסין אבו ראס נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בביצוע עבירה של אינוס, נעצר עד תום ההליכים. האישום מושתת על עדות המתלוננת ועל בדיקות מעבדתיות שהוכיחו את בעילתה. בדיקות אלו נערכו לאחר שהעורר הכחיש בחקירתו כי בעל את המתלוננת, ולאחר שהמתלוננת אף לא הצליחה לזהותו במסגרת מסדר זיהוי.

לבקשת המדינה, החליט בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא מנחם בן-דוד) לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי הראיות המפורטות לעיל מספיקות למעצר.

עיקר הטענה בערר שבפניי הוא, כי התשתית הראייתית שהציגה המדינה אינה מספקת למעצר, שכן העורר - לאחר שהוכח בראיות אובייקטיביות כי בעל את המתלוננת - שינה את טעמו וטען להסכמה מצידה לבעילה, וזאת לאחר שהייתה שתויה ולדבריו לא הבהירה לו את עמדתה.

לחלופין טען העורר, כי הגם שיש לו עבר פלילי מכביד, אין לחובתו הרשעה בעבירת-מין ולכן יש לקבוע לו חלופת מעצר.

שתי הטענות אינן נראות לי.

על-פי עדות המתלוננת, בעל אותה העורר תוך שימוש בכוח. העובדה שהכחיש את הבעילה תומכת בעדות המתלוננת בדבר העדר הסכמתה, שכן אחרת לא היה העורר מכחיש את דבר הבעילה.

העבירה שבה מואשם העורר חמורה ומקימה חזקת מסוכנות, ולנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר אף מוצדק היה שלא לקבוע לו חלופת-מעצר.

הערר נדחה.