בש"פ 5210/99 גולן בלולו נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של חטיפה ותקיפה. לפי כתב-האישום, בתגובה לכך שהמתלוננת, שהיתה חברתו, נפרדה ממנו כנגד רצונו, הוא עקב אחריה שעה שנסעה במכונית עם אדם אחר, ופגע בעוצמה באמצעות המכונית שבה נהג, ברכב שבו נסעה המתלוננת. משנאלצה מכוניתה של המתלוננת לעצור, הוציא העורר את המתלוננת כנגד רצונה מן המכונית, תוך שהוא מקלל וצועק, חטף את מכשיר הטלפון הסלולרי שבו ניסתה להתקשר לאימה, היכה אותה, הושיב אותה במכוניתו ונהג את המכונית לאזור שומם. שם הוציא העורר את המתלוננת מן המכונית, היכה אותה מכות קשות, והכניסה בכוח בחזרה לרכבו. כאשר ניסתה המתלוננת לצאת מן המכונית, נעל העורר את דלתותיה, ואיים על המתלוננת כי תמות אם תמשיך לנסות ולהיחלץ ממנה. העורר שב והיכה את המתלוננת, ודרש ממנה לישון עימו בחדרו. המתלוננת סירבה ואף התחננה בפניו שיחזיר אותה לביתה, תוך שהיא מבטיחה כי לא תתלונן כנגדו. לבסוף, הסיע העורר את המתלוננת למקום סמוך לביתה והשאירה שם.

לבקשת המדינה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגדו.

עיקר טענת העורר בערר שבפניי היא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה בעוצמה המספקת למעצר. בעניין זה הצביע בא-כוח העורר על אי-התאמות בין דברי המתלוננת לבין דברי עדים אחרים, ובכלל זה לדברי העורר עצמו. לחלופין ביקש בא-כוחו של העורר כי תיקבע לעורר חלופת מעצר הרחק ממקום מגוריה של המתלוננת. בא-כוח העורר הטעים, כי העורר טוען שהמתלוננת בגדה בו, וכן שהמתלוננת בעצמה המשיכה בקשר עימו.

לא מצאתי ממש בערר זה. כתב-האישום מושתת על דברי המתלוננת והוא אף נתמך בעדות אובייקטיבית - האיש שלנגד עיניו הוציא העורר את המתלוננת מן המכונית. בסתירות ובאי-ההתאמות שעליהן הצביע בא-כוח העורר, אין כדי להפחית מן המשקל הלכאורי של עדות המתלוננת.

התנהגותו של העורר, כשלעצמה, מלמדת על התנהגות בלתי נשלטת, ועל-כך שלא ניתן על-ידי חלופת מעצר להסיר את החשש לשלום המתלוננת. שכן, אם ישוחרר העורר ממעצרו, הוא עשוי לשוב ולפגוע במתלוננת, כאשר הוא חושד בה כי היא בוגדת בו.

הערר נדחה.