בש"פ 5214/06 מחמד מסארווה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 12.6.06 נדחתה בקשתו לעיין מחדש בהחלטת מעצרו. הערר מכוון כנגד דחיית הבקשה לעיון חוזר. במסגרת הערר, מעלה ב"כ העורר טענות לענין ראיות לכאורה, על אף שבהליך המעצר בפני בית המשפט המחוזי הסכים הסניגור דאז לקיומן של ראיות. כן טוען הוא לפנינו כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל חלופת מעצר ראויה, בשים לב לנסיבותיו האישיות של העורר.

2.העורר מואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, והחזקת סכין ואיומים. מיוחס לו כי בתאריך 7.4.06 חגגו בני משפחת עבד-אלוואהב, ובהם בנם חזם (המתלונן) את סיום לימודי הבת שמסה בבית הספר. לצורך כך, הזמינו בני המשפחה תלמידים בני כתתה לסעודה בשטח מרעה סמוך לביתם. בעת שהיו חאזם ואורחיו בדרך לשטח המרעה, התגלע סכסוך בינם לבין מג'ד, שגר גם הוא בכפר, על רקע התגרותו של מג'ד באורחים. בעקבות המריבה, הגיע העורר ברכב למקום ביחד עם אחרים. הוא צעק וקילל את המתלונן ואורחיו; בשלב מסוים שלף העורר סכין ודקר אותו במותנו וגרם לו לפציעה עמוקה באברים פנימיים. המתלונן התמוטט, והעורר וחבריו נמלטו. המתלונן נפצע קשה בארוע זה, ונזקק לטיפול רפואי רציני.

3.בית המשפט המחוזי (השופטת הלמן) פסק כי קימות ראיות לכאורה, שהעורר לא חלק עליהן, וכן מתקיימת עילת מעצר. אשר לחלופה, נפסק כי חזקת המסוכנות במקרה זה לא הופרכה, והיא אף קבלה חיזוק בעברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות אלימות, לרבות עבירת תקיפה הגורמת חבלה, בגינה נגזר דינו אך ביום 12.2.06. בית המשפט עמד על נסיבות החומרה שברקע העבירה, שבוצעה בלא התגרות מצד המתלונן, ובעקבות מריבה שלא היה צד לה. כן הסתמך על תסקיר מעצר שהוגש, אשר התרשם אמנם באופן חיובי מחלופה ספציפית שהוצגה, אך התקשה להמליץ על שחרור העורר בחלופה כלשהי עקב אישיותו הבעייתית והמסוכנות המובנית הנובעת ממנו. לאור כל אלה, הורה בית המשפט על מעצר העורר.

4.לא חלפו מספר ימים, והעורר, שהחליף בינתיים סניגור, שב והגיש בקשה לבית המשפט לעיון חוזר בהחלטת מעצרו. מסתבר, כי הנימוק היחיד שברקע הבקשה הוא החלפת ייצוג, ותפיסתו השונה של הסניגור החדש את ההיבטים השונים של הענין. חרף העובדה כי לא נתקיימו התנאים הבסיסיים הנדרשים לצורך בקשה לעיון חוזר, דן בית המשפט קמא בשאלת הראיות לכאורה, שקודם היתה הסכמה לקבלתן. לאחר שנדרש לראיות, הוא קבע כי קיימת תשתית ראייתית המערבת, לכאורה, את העורר בעבירות המיוחסות לו. ברשות התביעה עדויות רבות הן של המתלונן והן של אחרים שנכחו במקום, המבססות את אחריות העורר למעשה התקיפה האלימה במתלונן. בית המשפט דחה, את הבקשה לעיון חוזר הן בהיבט הראייתי והן בהיבטים אחרים, ובכללם היבט חלופת המעצר.

5.בעררו בפני, ביקש הסניגור תחילה לפתוח את פרשת הראיות ולבסס את טענתו כי אין תשתית ראייתית מספקת לצורך הליך המעצר. הוא התעכב גם על היבט עילת המעצר וחלופת מעצר, וטען כי דוקא על יסוד תסקיר המבחן היה מקום להסיק בדבר התאמתה של חלופת מעצר בעניינו של העורר. אשר לעברו הפלילי, טוען הסניגור כי הרשעות העורר בתיקים פליליים 1908/05 ו-3863/05 ניתנו בלא נוכחות העורר, והוגשו בעניינם בקשות לביטול פסקי הדין שניתנו בהעדר הנאשם. לפיכך, על פי הטענה, אין ליתן משקל להרשעות אלה בבחינת היקף מסוכנותו של העורר.

להערת בית המשפט לפיה אין בשינוי הייצוג כדי להצדיק סטייה מקו ההגנה שננקט בהליך המעצר המקורי לענין קיומן של ראיות לכאורה, חזרה בה ההגנה מטענותיה לענין הראיות. הסניגוריה התמקדה, איפוא בשאלת עילת מעצר וחלופת המעצר.

6.ב"כ המדינה התמקדה בטיעוניה על מסוכנות העורר, הנלמדת הן מאופי העבירות המיוחסות לו בהליך זה, והן מעברו הפלילי הקשור אף הוא בעבירות אלימות. כן הצביעה על חשש לשיבוש הליכים והשפעה על עדים הצפוי מהעורר באם ישוחרר בחלופה.

7.דין הערר להידחות.

בפתח הדברים, ראוי לציין כי דינו של הליך העיון החוזר, שהוגש אך מספר ימים לאחר החלטת בית המשפט בבקשת המעצר המקורית, היה להידחות על הסף עם הגשתו. על החלטת המעצר המקורית לא הוגש בשעתו ערר, וההגנה אף הסכימה במסגרת אותו הליך לקיומן של ראיות לכאורה. המניע היחידי להגשת הבקשה לעיון חוזר אך מספר ימים לאחר החלטת המעצר נבע משינוי ייצוגו של העורר בסניגור אחר, אשר גישתו לקו ההגנה הראוי שונה משל קודמו. אין צריך לומר כי מצב דברים זה אינו מהווה עילה לגיטימית להגשת בקשה לעיון חוזר, מקום שלא נתגלו עובדות חדשות, לא חל שינוי מהותי בנסיבות, ואף לא חלפה תקופת זמן משמעותית מאז החלטת המעצר המקורית, שעשויים היו, אילו ארעו, להצדיק עיון חוזר בהחלטה (סעיף 52 לחוק המעצרים). בענין זה, לא נתקיים אף אחד מתנאים אלה ולפיכך לא נתגבשה עילה לעיון חוזר. חרף זאת, בית המשפט קמא נכנס פעם נוספת לבחינת סוגיית המעצר גופה, בחן את הראיות, את עילת המעצר ואת חלופת המעצר, וקבע כי דין הבקשה להידחות.

מאחר שבעבר לא הוגש, כאמור, ערר על החלטת המעצר המקורית, ובהעדר תנאים לקיום הליך עיון חוזר במעצר, אתייחס להליך שבפני כאילו הוא ערר על החלטת המעצר המקורית בעניינו של העורר. במסגרת דיונית זו, אין מקום לדון בשאלת הראיות לכאורה, משהיתה הסכמה של ההגנה בפני בית המשפט המחוזי בהליך המעצר המקורי כי תנאי זה מתקיים, וכאמור, ב"כ העורר בערר זה לא עמד עוד על טיעוניו בהיבט זה.

אשר לעילת מעצר וחלופה, נראה לי לגופם של דברים, כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי אין מקום לשחרור העורר בחלופה בנסיבות ענין זה. העבירות בהן מואשם העורר הן חמורות ביותר. הקלות הבלתי נסבלת הכרוכה בשימוש בסכין ודקירתו של אדם עקב עימות מילולי בין צעירים, שהעורר כלל לא היה חלק ממנו, מצביעים על קו של אלימות פורצת גבולות, שטמונה בה מסוכנות ממשית לשלום הציבור. מסקנה זו מתחזקת לאור הרשעותיו הקודמות של העורר, שחרף גילו הצעיר, עומדות לחובתו עבירות קודמות, מהן עבירות אלימות ואיומים מהשנתיים האחרונות. לא אתחשב לענין זה בטענת הסניגור בדבר קיום הליכים לביטול ההרשעות בשני תיקים פליליים בהם הורשע משלקיום הליכים כאלה לא ניתן כל ביסוס במסמכים, ומשקלם של הליכים אלה כלל אינו ברור. תסקיר שירות המבחן מחזק את החשש המובנה ממסוכנות העורר, העולה מהנתונים האובייקטיביים עצמם. השירות התרשם, אמנם, לטובה מטיבם של הערבים שהוצעו לשמש כחלופת מעצר, אולם שמר על אבחנה ברורה בין רמת החלופה לבין עצם סבירות השחרור בנסיבות הענין, בהינתן החשש כי העורר לא יכבד את תנאי השחרור באם ישוחרר בחלופה.

בנסיבות אלה, לאור המכלול המצטבר של הנתונים – אופי העבירות נשוא הליך זה, העבר הפלילי וטיבן של העבירות הקודמות, ועמדתו של שירות המבחן - אין מקום להחלת חלופת מעצר, משאין בה כדי לתת מענה בטוח לסיכון ששחרור העורר טומן לבטחון הציבור.

הערר נדחה.