בש"פ 5216/97 מדינת ישראל נ. כהן מקסים

(מס' 2)

1.כמפורט בהחלטתי מיום 31.8.97, נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כתב אישום (ת.פ. 8102/97), בו יוחסו לו עבירות של נסיון לשידול לחבלה בכוונה מחמירה, קשר לפשע ועבירות בנשק.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט לא נעתר לבקשה והורה על שחרורו של המשיב בערובה בתנאי מעצר בית. ההחלטה בדבר השחרור בערובה כאמור, ניתנה ביום שישי 29.8.97 בשעה 14:00; ולבקשת ב"כ העוררת עיכב בית המשפט את השחרור ל- 48 שעות. עם הגשת הערר שבפני, בקשה העוררת להורות על המשך עיכוב השחרור בערובה עד לדיון בערר שהתקיים ביום ראשון 31.8.97; ואנכי נעתרתי לבקשה. עם תום הדיון, דחיתי את מתן ההחלטה ליום רביעי, 3.9.97 והוריתי על עיכוב השחרור בהתאם.

2.גירסת התביעה - העומדת בבסיס כתב האישום - היא, בקליפת אגוז, כדלקמן: המשיב בקש לנקום באחד פרדי בלייש (להלן: "פרדי"), ופנה לצורך זה למוריס סויסה (להלן: "סויסה"), אשר הסכים לירות ולפצוע את פרדי באקדח שיספק לו המשיב, תמורת סכום של 35,000 ש"ח. המשיב נתן לסויסה מקדמה בסך 15,000 ש"ח; והסדיר שימסר לו אקדח על ידי אחד בשם יגאל אבוטבול (להלן: "אבוטבול"). משקיבל את האקדח, יצא המשיב - יחד עם חברו חיים פחימה (להלן: "פחימה") - לביצוע ה"משימה"; אך בשל טעם השנוי במחלוקת, לא ירה בהזדמנות זו בפרדי. למחרת היום יצא המשיב פעם נוספת - שוב עם פחימה - לביצוע המשימה, אך נעצר בדרך על ידי המשטרה. במכונית שבה נסעו השניים, נתפסו האקדח של אבוטבול ובו כדור בבית הבליעה; וכן שני כובעי גרב, זוג כפפות ושני זוגות משקפי שמש.

בעקבות החקירה הוגשו שלשה כתבי אישום: אחד - נגד המשיב, בשל שידולו של סויסה לירות בפרדי; השני - נגד אבוטבול, בשל מסירת האקדח לסויסה; והשלישי - כנגד סויסה, בשל הסכמתו לירות בפרדי. עם הגשת כתבי האישום, הוגשו שלש בקשות להחזקתו של כל אחד מהשלשה במעצר עד תום ההליכים.

בתום הדיון בבקשה למעצרו של סויסה, הורה בית המשפט על שחרורו בערובה; כשהתנאי המרכזי הוא שלא יצא מתחומי המושב תירוש שם יתגורר בבית אחותו, אלא בתנאים שקבע בית המשפט. זאת - לאחר שקיבל את גירסתו של סויסה, לפיה: סויסה קיבל על עצמו את המשימה, רק משום שפחד מהמשיב; ולאחר מכן - ניסה להתחמק מביצועה, החזיר את דמי המקדמה (וקיבל אותם בשנייה), טען שאיבד את האקדח ובסך הכל לא התכוון כלל לבצע את המשימה.

הדיון בבקשות המעצר נגד המשיב ונגד אבוטבול אוחד; ועם סיומו הורה בית המשפט על שחרורם של השניים בערובה בתנאי מעצר בית ובכפוף לתנאים מגבילים נוספים, כמפורט בגוף ההחלטה.

המדינה הגישה ערר רק בענין שחרורו של המשיב. טענת המדינה היא, שהוא העבריין העקרי; והסיכון והמסוכנות הכרוכים בשחרורו בערובה, עולים בעצמתם ובחומרתם במידה משמעותית על אלה המלווים את שחרורם של השניים האחרים.

3.א. טענתו המרכזית של ב"כ המשיב היא, כי אין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" להוכחת העבירות המיוחסות למרשו בכתב האישום.

גירסתו של המשיב היא - להד"ם; וטענתו היא, כי המשיב טופל עליו אשמת שוא כדי להתחמק מן העונש הצפוי לו, בעקבות לכידתו על ידי המשטרה כשבמכונית שבה נסע - יחד עם פחימה - מצויים אקדח טעון ומוכן לירי וכן כובעי גרב, זוג כפפות ומשקפי שמש.

את "בחירתו" של המשיב כקרבן לעלילת השוא מסביר בא כוחו בכך, שחוקרים במשטרה "כיוונו" את סויסה לעבר המשיב באומרם לו, שידוע להם שהוא נשלח למשימה על ידי אדם ששמו מתחיל ומסתיים באותם "מם" ("מ-קסי-ם"); ולהשלמת התמונה בדבר להיטותם של החוקרים להפליל את העורר, מציין בא כוחו את העובדה, שפחימה לא הועמד כלל לדין והוא מופיע כעד תביעה.

ב.ב"כ המשיב אינו מתעלם מכך, שפחימה מוסר בהודעתו, הוא הבין מן הדיווח שמסר סויסה למשיב לאחר כשלון ביצוע המשימה בהזדמנות הראשונה, כי האחרון שלח אותו לפגוע בפרדי; וכי יש בכך "תמיכה" ממשית בגירסתו של סויסה. ברם, ב"כ המשיב מצביע על שורה של סתירות בין עדותו של סויסה לעדותו של פחימה; וטענתו היא, כי די בסתירות אלו כדי לשלול מעדותו של סויסה - הלוקה, כשלעצמה, בתמיהות ובפגמי מהימנות - את כוחה לשמש בסיס לתשתית הראייתית הליכאורית הדרושה למעצרו של שולחו.

ג.לחילופין, טוען ב"כ המשיב, כי אין הצדקה להפלות את מרשו לרעה ביחס לסויסה ולאבוטבול; ומן הראוי לאפשר גם לו להשתחרר בערובה בתנאים דומים לאלה ששוחררו השניים האחרים.

4.עמדת התביעה, לפיה יש בחומר החקירה "ראיה לכאורה" לענין מעצרו של המשיב, מקובלת עלי. עדותו של סוויסה אינה עומדת לבדה ויש לה תמיכה: ראשית - בעדותו של פחימה, ששמע את סויסה מדווח למשיב על אי הצלחתו לפגוע בפרדי ועל כוונתו לחזור ולנסות לפגוע בו; שנית - בהתכחשותו של המשיב להיכרות עם סויסה - התכחשות שהלכה ונמוגה במהלך חקירתו - כשלצידה העובדה שסויסה ידע על דבר קיומה של הכספת בחדר השינה של משפחת המשיב; ושלישית - בכך שברשותו של סויסה נמצאו 14,000 ש"ח במזומן, כאשר אין בפיו הסבר מוכח ואמין לכך.

במצב דברים זה, אין לומר שיש בכוחה של גירסת ההכחשה הגורפת של המשיב, כדי להשמיט את הבסיס , מלכתחילה, מתחת לגירסתו של סויסה; ולשלול מגירסה זו את כוחה לשמש "ראיה לכאורה", לענין החזקתו של המשיב במעצר עד תום ההליכים.

ב"כ המשיב, ביקש לראות בכל אחת מהגירסאות בסיס לקיומו של "סיכוי סביר" לקבלתה, באופן שהעימות ביניהן מציג תוצאה שקולה, הפועלת לטובת מרשו. ברם, לשיטתי, לא כך הם פני הדברים; ובעימות שבין השתיים, מטה גירסתו של סויסה את הכף לחובת המשיב, בכל הקשור למעצרו.

סיכומם של דברים, יש בחומר החקירה "ראיה לכאורה" להוכחת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום.

5.שונים פני הדברים לענין הנקיטה בחלופת מעצר. בענין זה מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, אשר לא מצא מקום להבחנה מהותית בין סויסה לבין המשיב; ומששוחרר סויסה ולא הוגש ערר כנגד שחרורו - לא מצא טעם להבדיל ביניהם.

אכן, אחריותו של "משדל" זהה לאחריותו של "מבצע". ברם, אף על פי כן, נחשב המשדל כ"שותף עקיף" למבצע; שהרי לענין האחריות למימושו של השידול - המבצע בפועל הוא הדמות המרכזית. בנסיבות רגילות, בהן לא נוקט אף אחד מהצדדים - המשדל או המשודל - בצעד גלוי של נסיגה מביצוע המשימה נושא השידול, קשה למצוא הצדקה עניינית להבחנה ביניהם בכל הקשור למעצר עד תום ההליכים. בנסיבות הענין, לא נעשה על ידי אף אחד מהשניים "צעד גלוי" של נסיגה כאמור; וקבלת טענותיו של סויסה בהקשר זה בשלב הנוכחי, הינה, לשיטתי, מוקדמת.

במצב דברים זה, מששוחרר סויסה בתנאים מגבילים, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי, אשר הורה - בהרכב אחר - גם על שחרורו בערובה של המשיב; ועררה של המדינה בענין זה נדחה.

6.עם זאת, כפי שהסכים ב"כ המשיב, החלטת השחרור בערובה של מרשו לוקה בפגמים הטעונים תיקון. במיוחד אמורים הדברים: בענין קביעת מיקומו המדויק של "מעצר הבית", בענין זהותם של אלה שיטלו על עצמם את חובת הפיקוח על תנועותיו של המשיב ובענין הערבות שיתנו המפקחים להבטחת מילוי חובה זו.

אשר על כן, על דעתו של ב"כ המשיב, הנני מעכב את שחרורו בערובה של המשיב עד לאחר שבית המשפט המחוזי ישלים את החסר, כאמור, בהחלטתו בדבר שחרור המשיב בערובה.

עד להשלמת ההחלטה על ידי בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, ישאר המשיב במעצר עד תום ההליכים בת.פ. 8102/97 הנ"ל.

7.המזכירות תעביר את ההחלטה לאלתר לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לטיפולו בקביעת מועד מוקדם ככל האפשר להשלמת הדיון בשחרורו של המשיב בערובה.