בש"פ 5218/04 מדינת ישראל נ. אבי גולן

במהלך חודש אוגוסט 2000 יצא המשיב מהארץ, לטענתו כדי להימלט מנושים שרדפו אותו. מכאן ואילך הוא נדד בעולם, עד שלפני מעצרו קבע את מקום מושבו בצ'ילה. לגרסת המדינה, עשה המשיב בתקופת נדודיו שימוש בכרטיסי אשראי שאינם רכושו כדי לממן את הוצאותיו ולרכישתם של טובין. בית משפט השלום, בפניו עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, הגדיר את המשיב בהחלטתו מיום 2.12.03 "כאדם מתוחכם אשר אינו בוחל באמצעים על מנת להוציא כספים במרמה", והגדרה זו תהלום אותו אם יוכחו עובדותיו של כתב-האישום, ולו אך בחלקן. המסקנה המתבקשת מאלה היא, שמהמשיב שעה שהוא מתהלך חופשי, נשקפת ממנו סכנה לציבור ובעיקר לרכושו, ועל כן ההחלטה לעוצרו היה לה על מה שתסמוך.

עתה, משחלפו 9 חודשים מאז הוגש כתב-האישום, עותרת המדינה להאריך את המעצר, ולכך מתנגד בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד כוכבי שמש.

הכלל הנקוט על ידנו הוא שנאשם שהיה נתון במעצר, ומשפטו לא הסתיים תוך 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום, יש לשחררו, ולא רק משום שזו הוראתו של סעיף 61 לחוק המעצרים, אלא בעיקר לנוכח הצורך להקפיד ולקיים את זכות היסוד של כל אדם לחירות. מכאן נובעת המסקנה הנוספת, לאמור, השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 62 לחוק ראוי כי ייעשה בזהירות רבה, ובמקרים מיוחדים, כדי שהחריג לא יהפוך לכלל.

באשר למקרה שבפנינו – העבירות המיוחסות למשיב מופלגות הן בחומרתן, בעיקר משום ריבוין והתחכום אשר ליווה את ביצוען. הוכחתן של עבירות אלו כרוך מטבע הדברים בזימונם של עדים רבים לבית המשפט, וחרף זאת הצליח בית משפט השלום לקדם את הדיון במידה ניכרת והוא עומד עתה בתחילתה של פרשת ההגנה. וכאן המקום להדגיש, כי אם חל שיהוי בהליכים, תרם לכך במידה רבה המשיב עצמו כאשר החליף את סנגוריו פעם אחר פעם. כך או כך, המשכו של המשפט נקבע למספר מועדים בחודש יוני 2004, ומותר להניח כי בית המשפט יעשה ככל יכולתו כדי להביא את ההליכים בעניינו של המשיב לסיומם במועד מוקדם ככל שניתן.

לפיכך, ומכוח סמכותי לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אני מורה על מעצרו של המשיב ב-90 ימים, שתחילת מניינם ביום 15.6.04 או עד למתן פסק-הדין בת.פ. 8227/03 של בית משפט השלום בתל-אביב, הכול לפי המוקדם.