בש"פ 5220/98 פקרי בעיני נ. מדינת ישראל

העורר הואשם, יחד עם אחר, ביבוא מלבנון של הירואין במשקל 421.70 גרם נטו. בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים לאחר שמצא שקיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצר. ואילו את שותפו לכתב-האישום שיחרר, משום שהגיע לכלל דעה כי הראיות נגדו שבידי התביעה אינן בעוצמה מספקת למעצר.

בערר שבפניי טען העורר שתי טענות.

טענתו הראשונה היא, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספקת למעצר. שכן, הודעת העד המפליל, כי ייבא את הסם על-פי הוראתו של העורר וברכב שמסר לו העורר, נסתרה על-ידי עדויות אחר. טענתו השנייה היא, כי מששוחרר שותפו של העורר לכתב-האישום, מן הדין היה גם לשחרר את העורר.

יש לדחות טענות אלה.

סניגורו של העורר טען בפירוט רב ומנה אחת לאחת את כל העדויות הסותרות. בדומה לבית-המשפט המחוזי אשר דחה טענות אלה, אף אני סבורה כי אין בסתירות, שהן בנקודות שונות, כדי להפחית מן המשקל הלכאורי של העדות המפלילה. עדות זאת נתמכת בראייה אובייקטיבית והיא העובדה שהרכב שבו נתפס הסם נמסר לעד המפליל על-ידי העורר.

שותפו של העורר לכתב-האישום שוחרר, כיוון שלא נמצאו ראיות לכאורה מספיקות כנגדו. ממילא אין כאן הפליה.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.