בש"פ 5221/12 טאלח אברהים נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' ברנט ) מיום 6.6.2012 במ"ת 11165-05-12, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שהייה בישראל שלא כדין, נהיגה ללא רישיון נהיגה, הסעת שוהים בלתי חוקיים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. כפי שעולה מכתב האישום, העורר אינו אזרח ישראלי וביום הרלבנטי לא היה לו היתר לשהות או לעבוד בישראל. באותו היום הוא נהג ברכב פרטי, ללא רישיון ישראלי בתוקף והסיע עמו באוטו ארבעה תושבי האזור ששהו בישראל ללא היתר. כאשר הבחין העורר בניידת משטרה, החל בנסיעה מהירה, נכנס לצומת באור אדום ונמלט מהניידת למרות שהשוטרים קראו לו לעצור בצד. העורר נהג ברכב באופן מסוכן, שחייב נהגים אחרים לסטות מדרכו. בהמשך, התנגש העורר ברכב פרטי שעמד ברמזור. כתוצאה מהתאונה נזקקו הנוסעים ברכב לטיפול רפואי. לאחר התאונה ברחו העורר והנוסעים הנוספים ברגל. כשאחד מהשוטרים אחז בידו של העורר וניסה לעצרו, העורר התנגד בכוח, הצליח להשתחרר והחל במנוסה רגלית למרות שהשוטר קרא לו לעצור. לבסוף, לאחר מרדף רגלי, העורר נאצר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. כאמור, בית המשפט קיבל את הבקשה. ראשית, דן בית המשפט בטענת העורר לפיה אין במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו. טענת העורר בהקשר זה התמקדה בכך שהוא לא נהג ברכב. בית המשפט העדיף את עמדת המשיבה לעניין זה וקבע, לאחר שעיין בחומר החקירה, כי שוכנע בהתקיימותה של תשתית ראיייתית לכאורית מספקת לביסוס העובדות בכתב האישום. כך, קבע בית המשפט כי דו"חות הפעולה המפורטים של השוטרים והודעתה של מירי, אחת מהנוסעות ברכב שנפגע בתאונה, יוצרים תשתית ראייתית לכך שהעורר הוא שנהג ברכב. חיזוק לכך מצא בית המשפט בכך שמדו"חות התנועה של העורר עולה כי הוא נהג בעבר בכלי רכב השייכים לבעליו של הרכב המוזכר בכתב האישום. בית המשפט התייחס לסתירות הקיימות לטענת העורר בדו"חות הפעולה וביניהן לסתירה בעניין הדלת ממנה יצא מהרכב, אך קבע כי אין בסתירות אלה כדי להוות כרסום מהותי בראיות לכאורה וכי השפעתן תתברר במסגרת הדיון בתיק העיקרי.

לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי ישנן ראיות לכאורה להרשעתו של העורר, הוא הורה על הכנת תסקיר מבחן בעניינו. ביום 24.6.2012 קבע בית המשפט כי אין מנוס אלא מלהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט התייחס להמלצת שירות המבחן – לשחרר את העורר לחלופת מעצר ברמלה בפיקוח אשתו והוריה, וכן לעמדת המשיבה לפיה אין לאמץ המלצה זו. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שאחת מהעבירות שבהן מואשם העורר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, היא עבירה חמורה המקימה כשלעצמה עילת מעצר. עוד התייחס בית המשפט לכלל לפיו אין לשחרר שוהה בלתי חוקי לחלופת מעצר, אך קבע כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. לפיכך, קבע בית המשפט כי לו היה העורר מואשם אך בשהייה בלתי חוקית, ניתן היה לשחררו לחלופת מעצר. אלא, שהעורר מואשם בעבירות נלוות חמורות אשר היה בהן כדי לפגוע בחיי אדם. בנוסף, ציין בית המשפט כי אשתו של העורר לא ציינה בפני שירות המבחן כי אך לפני מספר חודשים היא הורשעה בעבירות של הפרעה לעובד ציבור ונהיגה בקלות ראש, עבירות שבגינן הושת עליה עונש של מאסר על תנאי וקנס. לאביה של אשתו של העורר, שבע הרשעות קודמות, כולל הרשעות בתקיפת שוטר, הפרעה לשוטר והסעת תושב זר. לאור כל זאת, ואף לנוכח העובדה שלעורר עבר פלילי הכולל עבירות של הפרעה לשוטר וכניסה לישראל שלא כחוק, קבע בית המשפט כי הוא מורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שקבע כי ישנן די ראיות לכאורה להוכחת העובדה שהוא זה שנהג ברכב הנמלט. לטענתו, הוא לא נהג ברכב אלא ישב במושב האחורי. כך, בין היתר, טוען העורר כי הראיה המרכזית היא דו"ח הפעולה של השוטר שנהג ברכב המשטרתי, שזיהה אותו כמי שנהג ברכב. לטענתו, אותו שוטר נהג ברכב בעת המרדף ולכן היה פחות מרוכז בזיהוי הנוסעים ברכב, והנוכחים האחרים ברכב המשטרתי לא מסרו שום פרט זיהוי בדו"חות הפעולה שלהם. עוד טוען העורר כי קיימת סתירה בין דו"ח הפעולה של השוטר לבין עדותה של מירי אלון, הנוסעת ברכב הפרטי שנפגע בתאונה, וזאת לעניין הדלת ממנה יצא הנהג מהרכב. עוד טוען העורר כי ישנם מחדלי חקירה בתיק וביניהם העובדה שהאנשים הנוספים שנסעו ברכב לא צולמו ופרטי הלבוש שלהם לא נרשמו. כמו כן, לא נערך מסדר זיהוי. בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שלא הורה על שחרורו לחלופת מעצר. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את בקשתו לערוך תסקיר משלים אשר יבחן חלופת מעצר נוספת, לאחר שהחלופה שהוצעה נפסלה על ידי בית המשפט. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את החלופה שהוצעה רק על סמך העובדה שלמפקחים המוצעים עבר פלילי.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, די בראיות שנסקרו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וביניהן דו"ח הפעולה של השוטר והודעת הנוסעת ברכב הפרטי, כדי להוות ראיות לכאורה להוכחת העובדה שהעורר נהג ברכב. עוד מתייחסת המשיבה לכך שהעורר נהג בעבר בכלי רכב השייכים לבעליו של הרכב בענייננו ולכך שנמצא עליו סכום כסף במזומן. לעניין החלופה טוענת המשיבה כי בית המשפט בדק את החלופה שהוצעה ומצא אותה כלא מתאימה. עוד טוענת המשיבה כי העורר הגיש בקשה להיתר שהייה וכי יש סיכוי שהוא יחזור לבצע עבירות של כניסה לישראל ללא היתר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בענייננו, די בראיות הקיימות המפורטות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כדי לספק תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האמור בכתב האישום. זאת, שכן שוכנעתי כי אכן יש די ראיות לכאורה להוכחת העובדה שהעורר הוא שנהג ברכב. כך, בדו"ח הפעולה זיהה השוטר ברקוביץ' את הנהג ברכב כאדם הלובש "חולצת טרנינג בצבע שחור, כאשר בשרוול ימין היו שני פסים לבנים לרוחב של השרוול, נראה מלא, שיער קצוץ שחור". עוד כתב ברקוביץ' כי אותו אדם שזיהה כנהג נעצר על ידי השוטר השני שהיה ברכב ואין חולק כי אותו חשוד שנעצר הוא העורר. אחת הנוסעות ברכב שנפגע אמרה אף היא כי הנהג ברכב הוא אותו אדם שנתפס על ידי השוטר, משמע העורר. ראיות אלו בנוסף לכך שהעורר נהג בעבר ברכבים השייכים לבעל הרכב ואף מצאו אצלו כספים שייתכן ומקורם בתשלום שקיבל בעבור ההסעה, די בהן כדי לשמש כראיות לכאורה בשלב זה של ההליך. אכן, ישנן סתירות העולות מחומר הראיות, וביניהן סתירה בנוגע לדלת שממנה יצא כביכול הנהג מהרכב. אלא, שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, טענותיו של העורר ככל שהן נוגעות לסתירות הקיימות בראיות ולמחדלי חקירה לכאוריים – תתבררנה במהלך הדיון בתיק העיקרי.

אף את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות חמורות, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי די בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה כדי להצביע על מסוכנותו. העורר נהג ברכב באופן פרוע על מנת להתחמק מהשוטרים, סיכן את חייהם של הנהגים האחרים בכביש ואף גרם לתאונה שכתוצאה ממנו נפגעו הנוסעים ברכב הנפגע, וביניהם ילדים. בית המשפט המחוזי בדק את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן אך מצא שאין לקבלה ומסקנתו זו מקובלת עלי לנוכח עברם הפלילי של המפקחים המוצעים. אין בידי לקבל את טענת העורר לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על הכנת תסקיר נוסף וזאת לנוכח העבירות שבהן הורשע, עברו הפלילי וכלל נסיבות המקרה.

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.