בש"פ 5226/04 מדינת ישראל נ. שחר דביר זליגר

לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש בחודש ספטמבר 2003, כתב אישום בו יוחסו למשיב אישומים שונים, והמדינה עתרה למעצרו עד לתום ההליכים. כדי לייעל את הדיון, הסכימו הצדדים למקד את טענותיהם באישום השישי, ותמציתן של העובדות שנטענו בו היא זו: מספר חודשים לפני ה-17.7.03 קיבל המשיב מידיו של יצחק פס את החזקה בשמונה לבנות חבלה שנגנבו מצה"ל, לאחר שנאמר לו כי מדובר בחומר נפץ, והוא החזיק בלבנות במשך מספר חודשים. ביום 17.7.03 מסר המשיב את לבנות החבלה ליצחק פס ולמתתיהו שבו, ובעת שאלה הגיעו למחסום של כוחות הביטחון, הם נעצרו כשלבנות החבלה ברכבם. בגין האישום השישי יוחסו למשיב עבירות בנשק שלא כדין, וקבלת נכסים שהושגו בפשע.

בית המשפט המחוזי, אשר בחן את הראיות, מצא כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחתו של האישום השישי, ובמרכזן עומדים דברים שנרשמו מפיו של המשיב עצמו. המסקנה הנוספת היתה, שבנסיבות המתוארות קמה עילת מעצר, ומאחר ומדובר במעשים המסכנים את שלום הציבור, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

משחלפו 9 חודשים מאז הוגש כתב האישום, עותרת המדינה להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ולכך מתנגד בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד אמיר דהאן.

החלטתי לקבל את הבקשה.

שמיעתם של עדי התביעה (22 במספר) החלה בחודש ינואר 2004 והסתיימה לאחר 6 ישיבות. גם בהמשך התקיימו ההליכים בקצב מואץ, וביום 10.3.04 הסתיימה גם פרשת ההגנה. בעקבות כך הוגשו במהלך חודש אפריל ותחילת חודש מאי סיכומיהם של הצדדים, וביום 24.5.04 נשמעו השלמות על-פה. עתה קבוע התיק ליום 25.7.04 למתן הכרעת הדין.

הכול מסכימים כי ההליכים בפני בית המשפט המחוזי לא לקו בשיהוי, אדרבא, נראה כי נעשה הכול כדי לסיים את המשפט במועדו. אולם כפי שקורה לאחרונה לא אחת, גלש הדיון בעניינו של המשיב מעבר לתקופה אותה קצב המחוקק בסעיף 62 לחוק המעצרים. במצב זה מצווה בית המשפט לבדוק אם נכון לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו בסעיף 62 לחוק, ולעניין זה עלינו לחזור ולשנן, כי סמכות זו חריגה היא ואסור שייעשה בה שימוש על דרך של שגרה.

סבורני, כי עניינו של המשיב עומד במבחנים אותם קבעה הפסיקה לעניין השימוש בסעיף 62 לחוק המעצרים. על פי הנטען, הוא חטא בעבירות קשות שאף אם לא היה מבצען העיקרי, לא ניתן להתעלם מכך שהן היו עלולות להמיט אסון ולפגוע בחיי אדם. סכנה זו שרירה וקיימת לפחות עד אשר יאמר בית המשפט המוסמך את דברו, ויכריע את עניינו של המשיב אם לכף זכות או לכף חובה. ומאחר והכרעה זו קרובה היא, סבורני כי בקשתה של המדינה להארכת המעצר עומדת במבחן הסבירות, ומכאן החלטתי להיענות לה.

אני מורה אפוא על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 19.6.2004 או עד למתן פסק הדין בת"פ 216/03 של בית המשפט המחוזי בירושלים, הכול לפי המוקדם.