בש"פ 526/04 רחמים דהרי נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירות של שוד ובריחה ממשמורת חוקית. על-פי כתב-האישום שהוגש נגדו, ביום 26.9.2003 יצא העורר, שהיה באותה העת אסיר מבית הסוהר "צלמון", לחופשה בת 72 שעות, ולא שב מחופשתו. ביום 2.10.2003 הגיע העורר לביתה של המתלוננת, ילידת 1925, ברחוב הכרמל בכפר-סבא, וביקש לשתות ולאכול. המתלוננת פנתה לעבר המטבח על מנת למלא את מבוקשו ואז נכנס העורר לביתה, התנפל עליה ודרש ממנה כסף. משהשיבה המתלוננת כי אין לה כסף, אחז העורר בשערותיה, הטיח את ראשה ברצפה וכרך סביב גרונה את מטפחת ראשה בניסיון לחנקה. לאחר מכן, תלש העורר מצווארה של המתלוננת שתי שרשראות זהב בשווי של 1,500 ₪ ונמלט. למתלוננת נגרמו המטומות בעפעף עין ימין ובקרקפת וכן שריטות על צווארה. ביום 16.10.2003 נתפס העורר והושב לבית הסוהר, אך ביום 25.11.03 סיים לרצות את תקופת המאסר, אשר במהלכה ביצע, על פי הנטען, את השוד נשוא האישום הנוכחי.

2.עם הגשת כתב האישום שבנדון הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו ובה טענה כי בידה ראיות לכאורה המבססות את אשמתו וביניהן עדות המתלוננת, זיהוי העורר על-ידי המתלוננת במסדר תמונות, ונוכחות העורר בקרבת ביתה של המתלוננת. המשיבה הוסיפה כי נשקפת מן העורר סכנה לציבור, נוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות של שוד, פריצה, בריחה ממשמורת חוקית ואיומים וכן נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו בתיק זה. בא-כוח העורר, מצדו, מיקד את מרבית טענותיו בכך שאין בידי המשיבה ראיות לכאורה, המוכיחות את אשמתו של העורר בעבירת השוד. לטענתו קיימות סתירות ופירכות רבות בהודעותיהן של המתלוננת ושכנתה ככל שהדבר נוגע לזהותו כמי שביצע את המעשה. עוד טען בא-כוח העורר כי נפלו פגמים במסדר הזיהוי בתמונות שנערך למתלוננת וכי מן הראוי היה לערוך מסדר זיהוי חי. לבסוף טען בא-כוח העורר כי לא נמצאו ברשותו של העורר חפצי המתלוננת שנגנבו לכאורה, וכן לא נמצאו בבית המתלוננת טביעות אצבע של העורר.

3.בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) קבע כי קיימות במקרה זה ראיות לכאורה נגד העורר, המספיקות להרשעתו בעבירת השוד; זאת, על אף שיש בהן סתירות מסוימות "הגורעות ממוצקותן", כלשונו. כמו כן, קבע בית-המשפט המחוזי כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות לציבור, בייחוד נוכח העובדה שהפר, לכאורה, את האמון שניתן בו בעת שהוצא לחופשה מן הכלא. אשר על כן, נעתר בית-המשפט לבקשה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

4.מכאן הערר שבפני, במסגרתו חזר בא-כוח העורר ומיקד את טענותיו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירת השוד, ככל שהיא מיוחסת לעורר. לשיטתו, לא התמודד בית-משפט קמא עם הסתירות והפירכות הרבות העולות מחומר הראיות בעניין זיהויו של העורר כמי שביצע את השוד. בא-כוח העורר ציין בהקשר זה כי המתלוננת וגם השכנה תארו את השודד כבן 19 או 25, ששערו שחור וחלק, בעוד אשר העורר הינו כבן 48 וראשו מגולח. עוד ציין בא-כוח העורר כי נפלו פגמים במסדר זיהוי התמונות שנערך למתלוננת. לטענתו רק תמונת העורר הינה של גבר בעל חתימת זקן וזהו, לדבריו, הפרט הייחודי לפיו זוהה העורר על ידי המתלוננת. בא-כח העורר מוסיף וטוען כי בהודעה הראשונה שנגבתה מן השכנה ציינה היא כי אינה מכירה את העורר ואילו לאחר שנעצר, מסרה הודעה נוספת ורק אז ציינה לפתע כי היא מכירה את העורר וגם את אימו המתגוררת בשכונה. לבסוף טען בא-כח העורר כי נפלו פגמים בחקירה משום שלא נגבתה הודעתה של שכנה נוספת בשם רחל, אשר על פי עדות השכנה שנחקרה נתקלה אף היא בשודד וכן משום שלא נלקחו טביעות אצבע מחפצים שבהם נגע השודד.

5.בחנתי אז הטענות שהעלו הצדדים בערר וכן בחנתי את התשתית הראייתית שבמחלוקת והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

הלכה פסוקה היא כי בשלב שבו נדונה בקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט נדרש לשאלות של מהימנות או לשאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה, אם כי מקום שבו נגלות על פני הדברים סתירות או פירכות בחומר הראיות שהוצע, יש מקום להביא את הדבר בחשבון לצורך שאלת המעצר (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133). סתירות או פירכות כגון אלה לא מצאתי בחומר שהוצג.

אכן השכנה שנחקרה נמנעה מלספר תחילה כי זיהתה את העורר כמי שביצע את השוד וציינה זאת רק לאחר שהעורר כבר נעצר, אך ההסבר שניתן על ידה בהקשר זה הוא כי פחדה מן העורר בשל עברו הפלילי. הסבר זה מניח את הדעת לצורך שלב זה של הדיון, מה עוד שמיד לאחר מסירת הודעתה הראשונה ועוד בטרם סיפרה למשטרה כי זיהתה את העורר כמי שביצע את השוד, סיפרה על כך לבנה של המתלוננת וזה מיהר ומסר בעניין זה הודעה במשטרה, כשבועיים לפני

שהעורר נעצר . אשר לעובדה שבוצע מסדר זיהוי בתמונות ולא מסדר חי, הסבירה המשיבה כי העורר, שהוא נרקומן, סבל מתופעות של "קריז" לאורך כל החקירה, והדבר התבטא בכך שחש ברע, נירדם ולא שיתף פעולה. בנסיבות אלה, סברה המשיבה כי עדיף לקיים מסדר זיהוי בתמונות ואין מקום להעמידו למסדר זיהוי חי. גישה זו מקובלת עלי ואין למצוא בה כל פגם.

אשר לטענה כי תמונתו של העורר בולטת בין יתר התמונות בשל היותו של העורר היחיד שהוא בעל חתימת זקן. עיון בתמונות שהוצגו מלמד כי טענה זו אינה מדויקת וכי קיימות בין התמונות שהוצגו לפחות שתי תמונות נוספות של אנשים עם חתימת זקן, הדומה לזו של העורר.

אשר לפער שבין גילו של העורר ובין גילו של השודד, כפי שהעריכו אותו המתלוננת ושכנתה. בעניין זה אכן קיים פער אך, לכאורה, ניתן ליישבו נוכח גילן המתקדם של המתלוננת והשכנה (המתלוננת כבת 78 והשכנה כבת 72), וכן נוכח חזותו הצעירה במיוחד של העורר, שאינו נראה כלל כבן 48 שנים.

ועניין אחרון, העובדה שהמשיבה לא חקרה את השכנה הנוספת רחל, יש בה אכן טעם לפגם ולא מצאתי בדברי המשיבה הסבר מניח את הדעת לכך. יחד עם זאת, נוכח מכלול חומר הראיות שהוצג, נראה לי כי צדק בית המשפט קמא בקובעו שקיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה להוכחת עבירת השוד המיוחסת לעורר. ממילא קמה לה עילת מעצר נוכח המסוכנות העולה מן המעשה המיוחס לעורר, אשר הצדדים לא חלקו על קיומה. העובדה שמעשה זה בוצע, לכאורה, בעת שהעורר ברח ממשמורת חוקית תומכת בקביעתו הנוספת של בית-משפט קמא לפיה אין מקום לחלופת מעצר במקרה הנדון.

הערר נדחה.