בש"פ 5266/00 עלי עבדל קאדר נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, היזק בחומר נפיץ ונשיאת נשק שלא כדין.

לפי עובדות כתב-האישום, לאחר חילופי דין-ודברים בינו לבין המתלונן על-כך שגנב דלק מרכבו, זרק העורר דרך חלון ביתו של המתלונן רימון רסס שגרם לנזק. לבקשת המדינה נעצר העורר עד תום הליכים המשפטיים, וזאת לאחר שבית-המשפט המחוזי (השופט אברהם טל) מצא בעדותו של המתלונן ראיה לכאורית מספקת למעצר.

טענתו העיקרית של העורר בערר שהגיש היא, כי הודאת המתלונן במשטרה איננה חד-משמעית, וכי ניתן להסיק ממנה גם שלא ראה כלל את זורק הרימון. לחלופין מבקש העורר לקבוע לו חלופת מעצר, בטענו כי שישה ימים שבהם היה משוחרר בערבות מבלי להסתבך בביצוע עבירה מסירים את החשש מפני מסוכנותו.

טענות אלה יש לדחות. עיינתי בהודאת המתלונן, והגם שדבריו מבולבלים, ניתן ללמוד מהם כי הוא ראה ליד ביתו את העורר זורק את הרימון. בא-כוח העורר הקריא עדות נוספת שמסר המתלונן לאחר שבמשטרה ביקשו ממנו להבהיר את עדותו הראשונה, ומתוספת זו עולה כי עדותו ברורה ומקימה תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצר.

העבירה שבה מואשם העורר מעידה על מסוכנותו, וששת הימים בהם היה משוחרר בערבות ולא הסתבך בעבירה, אינם מסירים את החשש מפני מסוכנות זו. זאת, גם לאור עברו הפלילי של העורר, שהורשע בעבר בעבירות בנשק.

אשר-על-כן, הערר נדחה.