בש"פ 5273/03 אבנילוב בניהו נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בנתניה, יוחסו לעורר שני אישומים שעניינם עבירות תקיפה ואיומים אשר ביצע, על פי הנטען, כלפי אשתו ובתו, בחודשים ינואר ומאי 2003. ראיות המשיבה מתבססות על הודעות המתלוננות, הודאה חלקית של העורר, וכן סימני חבלה שנראו על המתלוננת.

לעורר שתי הרשעות קודמות, ואחת מהן, משנת 1999, היא בגין תקיפה של בן-זוג והיזק לרכוש בזדון. באותו תיק השית בית המשפט על העורר ענישה מתונה, אך נראה כי העורר לא שינן את הלקח הנדרש, וכתב האישום הנוכחי הוא הראיה הטובה ביותר לכך. זאת ועוד, נראה כי יכולתו של העורר לרסן את דחפיו הנה מוגבלת, ובמסקנה זו תומכת העובדה שאת המעשים הנוכחיים הוא ביצע כאשר מעל ראשו מרחף מאסר על-תנאי בן 4 חודשים, שככל הנראה הוא חב-הפעלה בתיק זה.

העולה מהאמור הוא, כי חששן של המתלוננות מפני העורר אינו חשש שווא, וכך סבור גם שירות המבחן, אשר בתסקיר שהגיש לבית משפט השלום הביע את דעתו כי בליבו של העורר הצטברו כעס, עוינות וטינה כלפי המתלוננת, ומנגד, הוא מתקשה להבין את הבעייתיות שבהתנהגותו. מכאן דעתו של השרות כי מהעורר נשקפת סכנה לקורבנותיו, וסבורני שלא הוכחה עילה לדחות ממצאים אלה, שהרי אין בסיס לחשד כי גם קצינת המבחן רתמה את עצמה לאותה קבוצת עדים המבקשת להפליל את העורר במה שלא חטא.

אני סבור איפוא, כי לא נפל פגם בהחלטותיהן של שתי הערכאות אשר קדמו לי, וכל כן דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.