בש"פ 5275/09 אופיר וייס נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (כבוד השופטת ז' בוסתן) שבה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום ברחובות לעצרו עד תום ההליכים.

בכתב האישום שהוגש כנגד העורר מיוחסות לו עבירות של איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק, פגיעה בפרטיות, חבלה במזיד ברכב והיזק לרכוש במזיד. לפי כתב האישום, העורר איים, בכמה הזדמנויות, על אשתו בנפרד (להלן: המתלוננת ) כי ייפגע בה וכן הטריד אותה בטלפון ללא הרף במהלך כששה חודשים. עוד מואשם העורר כי חיבל ברכבה ובמכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת וכי הגיע לבית חולים בו היתה מאושפזת עקב ניתוח כשהוא מצויד במצלמה וסרב לעזבה. עם הגשת כתב אישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום ברחובות הורה על שחרור בתנאים של העורר. המשיבה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר החליט כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בטרם נערך בעניינו תסקיר, שכן התרשמותו היא כי רמת מסוכנותו של העורר גבוהה, לאור ההתנהגות האובססיבית כפי שהיא משתקפת בחומר החקירה ולאור עברו הפלילי של העורר.

העורר ערער על החלטה זו לפני בית המשפט העליון (כבוד השופט א' רובינשטיין) אך עררו נדחה. משלא הוגש תסקיר עד למועד שנקבע לכך, ולאחר דחייה קלה, הורה בית משפט השלום על שחרור העורר למעצר בית מלא בפיקוח אימו, אחותו ואחיו עד לקבלת התסקיר. העורר הפר את תנאי שחרורו בכך שבעת שהותר לו לצאת מביתו על-מנת להגיע לדיון בבית המשפט נסע (עם אחיו, המפקח) ללשכת ההוצאה לפועל ולבית עסקו. על כן ביקשה המשיבה להורות מחדש על מעצרו. בית משפט השלום קיבל את הבקשה, וזאת לאחר שגם עיין בשני תסקירי מבחן שהוכנו לגבי העורר. עררו של העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה ומכאן הערר.

העורר טוען כי היה מקום להסתפק בחילוט ערבותו במקום להורות על מעצרו, וזאת בהתחשב בכך שהפרת תנאי שחרורו היתה הפרה ובהתחשב בכך שלא בוצעה

עבירה נלווית כלשהי ולא נוצר קשר עם המתלוננת. עוד מציין העורר כי לא הואשם בעבירות אלימות כלפי המתלוננת וכי בתסקיר שירות המבחן הומלץ על שחרורו לחלופת מעצר. העורר טוען כי עתה, לאחר הפרת תנאי השחרור, ברור לו כי עליו להקפיד בעתיד על תנאי השחרור.

המשיבה מציינת לעומתו כי בתי המשפט באו לקראת העורר, נתנו בו אמון, והוא מעל בו. ההפרה מלמדת כי אין ליתן בו עוד אמון – כך מדגישה המשיבה ומוסיפה כי העובדה שתלוי ועומד נגד העורר עונש של מאסר מותנה גם היא לא מנעה את ביצוע ההפרה.

דין הערר להידחות. העורר טוען כי מעצרו הנוכחי המחיש בעבורו את החובה לשמור על תנאי השחרור, אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, העורר שהה כבר במעצר משך כשלושה שבועות טרם שחרורו לחלופת מעצר, ולא היה במעצרו אז כדי להרתיעו מפני הפרת תנאי השחרור, וזאת בעודו משוחרר באופן זמני וממתין להגשת התסקיר. עוד יש לציין, כי בתסקיר שהוגש בסופו של יום נכתב כי מלכתחילה קיימת רמת סיכון גבוהה לחזרה על התנהגות מסוג זה כלפי המתלוננת, אך ייתכן שהמעצר הפחית סיכון זה. כאמור, נמצא כי לא היה במעצר כדי להוות הרתעה מספקת. סופו של דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת, ואיני מוצא עילה להתערב בה.

הערר נדחה.