בש"פ 5285/05 מדינת ישראל נ. קאמל אחמידי

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ( כב' השופט ח' כבוב) מיום 1.6.05 לפיה הורה לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים שנקבעו בהחלטה, ובכך קיבל את עררו של המשיב על החלטת בית משפט השלום בתל אביב ( כב' השופטת י' הניג) אשר הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.נגד המשיב הוגש, ביום 10.3.05, כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות תוך קשירת קשר לביצוע גניבות רכב באיזור תל אביב. נטען, כי לצורך ביצוע התכנית, המשיב הסיע את המבצעים האחרים מאשקלון לתל אביב, כשהמשיב נוהג ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח. משהגיעו לתל אביב, ניסה המשיב, יחד עם האחרים, לגנוב רכב. ניסיון זה נכשל והם ניסו לגנוב רכב אחר בהרצליה, הפעם בהצלחה. שוטרים שהוזעקו למקום הצליחו לאתר את הרכב, בו נהג המשיב. המשיב עצר את הרכב וברח ממנו, אך נתפס, לאחר מרדף, על-ידי שוטר. השוטר כבל את המשיב והוביל אותו אל ניידת המשטרה, או - אז הגיעו שותפיו והחלו לתקוף את השוטר בדחיפות ואגרופים בפניו ובכל חלקי גופו בכוונה למלט את המשיב. לאחר שאחד התוקפים שלף סכין ואיים על השוטר, הצליחו המשיב וחבריו להמלט מהמקום.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. בדיון שנערך בבית משפט השלום בתל אביב, הודה בא כוח המשיב בקיומן של ראיות לכאורה לאשמתו. משכך בחן בית המשפט קיומה של עילת מעצר וקבע כי קיימות שתי עילות – מסוכנות לציבור וחשש להמלטות מן הדין (סעיפים 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). עם זאת, ולאור עברו הנקי באופן יחסי של המשיב, סבר בית המשפט כי יש טעם להזמין תסקיר מעצר על-מנת לבדוק אם קיימת אפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. התסקיר שהוגש ציין כי קיימת אצל המשיב הידרדרות גוברת לעבריינות, וכי דווקא מעצרו קוטע את התהליך הנזכר. שירות המבחן הביע ספק אם החלופה המוצעת – מעצר בית בפיקוח אמו – תהיה יעילה.

בית המשפט החליט להזמין תסקיר משלים על-מנת לבחון חלופה אחרת, לפיה קרוב משפחה נוסף, בעל השפעה על המשיב ובעל מעמד מיוחד בקהילה בה המשיב מתגורר, יערוב, ביחד עם אמו של המשיב, לקיום תנאי השחרור על-ידו. לאחר בדיקת החלופה, המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב להשגחתם של אמו והקרוב האחר.

בית משפט השלום דחה כאמור את המלצת שירות המבחן, בציינו כי התסקיר לא התייחס באופן מפורש למסוכנותו של המשיב ולחששות האחרים שבבסיס הבקשה לעצרו. בית המשפט קבע "כי אין בכוחה של החלופה המוצעת להפיג את החששות המשולבים בבסיס שתי עילות המעצר".

4.על החלטת בית משפט השלום הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערר והורה על שחרורו של המשיב. בהסתמכו על המלצת שירות המבחן, קבע בית המשפט כי החלופה המוצעת – שחרור להשגחת אמו של המשיב וקרוב נוסף – הינה ראויה והולמת. כן הדגיש בית המשפט כי ביחס למעורבים האחרים בפרשה, חלקו של המשיב היה קטן באופן יחסי. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לייחס למשיב חלק מרכזי בתכנון ובביצוע האלימות כלפי השוטר במועד הבריחה, שכן המשיב היה אזוק באזיקים באותה עת.

5.על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המדינה ערר לבית משפט זה. בדיון שהתקיים בפני ביום 6.6.05 טענה באת-כוח המדינה כי יש לעצור את המשיב, הן מפני מסוכנותו לשלום הציבור והן מפני החשש להתחמקות מאימת הדין. בעניין האחרון הדגישה באת-כוח המדינה כי בעבר הועמד המשיב לדין בגין עבירת איומים אך לא התייצב להמשך הדיונים בבית המשפט. כן ציינה כי על-פי כתב האישום השתתף גם המשיב בתקיפת השוטר במועד הבריחה, על אף היותו נתון באזיקים באותה עת.

מנגד, בא-כוח המשיב שב והדגיש בפניי כי חלקו של המשיב בתקיפת השוטר היה פסיבי, בהיות ידיו אזוקות, וכי על-פי המלצת שירות המבחן ניתן לשחרר את המשיב למעצר בית בהשגחת אמו וקרובו. כן ציין את גילו הצעיר של המשיב בהיותו בן 22, אין לו עבר פלילי והוא נשוי עם שני ילדים קטנים. בא-כוח המשיב הוסיף והצביע על כך שחלפו שלושה חודשים מאז נעצר מרשו, עובדה הצריכה לשמש כשיקול לעניין המשך מעצרו.

6.לאחר שמיעת הצדדים, והעיון בהחלטות בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, בתסקירים וביתר המסמכים שהוגשו לבית המשפט, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מהמשך מעצרו של המשיב. אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וכפי שציין בית משפט השלום, מתקיימות בעניינו שתי עילות מעצר – חשש להתחמקות מהמשך ההליכים ומסוכנות. אמנם, לו היה עומד לנגד עיניי רק אחד משני חששות אלו, כי אז היה מקום לתת משקל רב יותר לגילו הצעיר ולנסיבותיו האישיות האחרות. אכן, עבירות רכוש אינן מקימות, בשגרה, עילת מעצר. ברם, בענייננו, ועל-פי האמור בכתב האישום, הגניבות בוצעו תוך תכנון ותוך קשירת קשר. לכך מצטרף גם החשש להמלטות. המשיב לא התייצב להליכים משפטיים בעבר ולאחרונה אף ברח ממשמורת המשטרה בה היה נתון. גם אם אצא מנקודת הנחה כי חלקו של המשיב במעשי האלימות במועד הבריחה היה קטן יחסית – ואיני קובעת בעניין זה כל ממצא – עדיין אין להתעלם מכך כי המשיב ברח ולא התייצב מעצמו במשטרה, אלא נעצר בביתו. אין אפוא לתת בו את האמון הנדרש לחלופת מעצר. מסיבה זו, ביחד עם חומרת העבירות בחלק של האישום המתייחס לגניבות, סבורני כי אין כאמור מנוס מהמשך מעצרו.

הערר אפוא מתקבל. המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.