בש"פ 5285/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת לבהר-שרון) בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרור שהוטלו עליו במסגרת חלופת מעצר.

2.העורר עוסק לפרנסתו כמעסה וכרפלקסולוג. הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס על רקע העובדות הנטענות הבאות: בינו לבין המתלוננת היתה היכרות קודמת שהחלה במסגרת עיסוקו. המתלוננת פנתה לעורר בבקשה לקבל אצלו טיפול מקצועי ב"עיסוי שוודי". העורר הגיע לדירתה לצורך כך, ובמהלך העיסוי הפשיל את תחתוניה של המתלוננת ללא הסכמתה, והחדיר את אצבעו לאיבר מינה, ומיד לאחר מכן המשיך לעסות את גופה, בעוד המתלוננת מבקשת כי יפסיק את העיסוי.

3.עם הגשת כתב האישום, בקשה מהמדינה להורות על שחרור העורר בתנאי שחרור וערבויות, ובהם תנאי של איסור לעסוק בעיסויים וברפלקסולוגיה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ. אוהד) קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר המערבות אותו בעבירות המיוחסות לו, ולענין המשך עיסוקו במקצועו קבע כי אין להטיל עליו איסור לעסוק בעיסוי וברפלקסולוגיה ובלבד שהמטופל יהיה לבוש בתחתונים לפחות. המדינה עררה לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי ועררה נתקבל (כב' השופט ריבלין). בהחלטה נקבע כי יש מקום לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולהוסיף לתנאי השחרור החלים על העורר איסור מלא לעסוק בטיפולים מן הסוג שבמסגרתם עבר את העבירה המיוחסת לו. בית המשפט הוסיף בהחלטתו הערה לפיה ניתן להשלים את שמיעת המשפט כולו תוך זמן קצר ביותר, וגם בכך יהיה כדי לאזן את המגבלה המתונה יחסית שהוטלה על חירותו של העורר.

4.ב"כ העורר ביקש את הערכאה הדיונית להקדים את שמיעת המשפט, וזה לא נעתר לבקשה להקדמת הדיון בנימוק שלפני הליך זה קבועים הליכים רבים אחרים בעניינם של נאשמים הממתינים מזה זמן רב קודם לכן למשפטם. המועדים נקבעו איפוא, לפברואר 2007.

5.העורר הגיש ביום 14.6.06 בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט העליון שעילתה – מועדי הישיבות הצפויים נכון לעת זו רק בפברואר 2007. ביום 21.6.06 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. נימוק הדחייה הוא כי אין מקום להעדיף את אינטרס הפרט על פני האינטרס הציבורי, בהינתן מסוכנותו של העורר, וזאת אף שהמשפט צפוי להימשך זמן רב יותר מכפי שהדבר הוערך בהחלטת בית המשפט העליון, נשוא הבקשה לעיון חוזר. על החלטה זו עורר העורר בפני.

6.בערר, טוען העורר כי אחד הטעמים להחלטת בית המשפט העליון השוללת ממנו אפשרות לעסוק במקצועו, קשור בצפי כי המשפט לא יארך זמן רב ונעשה בכך איזון בין האינטרס הציבורי לבין אינטרס העורר לחופש בעיסוקו. משהצפי לסיום המשפט לא התממש, השתנה האיזון בין השיקולים, ושינוי זה צריך לפעול לטובתו לאור זכותו החוקתית לחופש עיסוק. יתר על כן, נטען כי מעשי העורר אינם מלמדים על מסוכנותו. המדובר במעידה חד-פעמית, והעורר מוכן אף לכפוף עצמו לתנאים שונים שיפחיתו מחשש מסוכנותו, שאינו קיים, לדבריו, ממילא, על כי הוא עלול לחזור על מעשיו במסגרת עיסוקו המקצועי. עוד נטען כי האיסור שהוטל על העורר אינו מידתי, ובמקום להטילו בצורה גורפת, ניתן לסייגו באופן שיאסר על העורר לעסוק בעיסוקו כמעסה, אך הוא לא יוגבל מעיסוק ברפלקסולוגיה. כן הסכים העורר להגבלה שתאסור עליו עיסוק ביחס לנשים וקטינים, ולתנאי כי מטופליו יהיו לבושים בתחתונים לפחות.

7.דין הערר להידחות.

מ חוק

סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , התשנ"ו-1996 עולה כי מקום שמתקיימת עילת מעצר בנאשם שהוגש נגדו כתב אישום הנתמך בראיות לכאורה, ראוי לשחרר את הנאשם בחלופת מעצר מקום שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה, בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם תהא פחותה. (סעיף 21(ב)(1) לחוק).

בנסיבות הענין שלפנינו, העורר שוחרר בחלופת מעצר מתוך הנחה שעל מסוכנותו לבטחון הציבור, המשתקפת מהמעשה המיוחס לו בכתב האישום, ניתן לענות בדרך של התנאת תנאי שחרור מתאימים שיפחיתו ממסוכנותו. מאחר שמסוכנותו של העורר נובעת באופן ישיר מעיסוקו המקצועי, והעבירה החמורה שבגינה הוא מואשם מיוחסת לו בהקשר לעבודתו המקצועית, אך טבעי הדבר כי בית המשפט העליון ראה לאסור עליו בתנאי השחרור כל עיסוק במתן טיפול מן הסוג הקשור בעבירה שעבר, והדבר כולל פעולות עיסוי ורפלקסולוגיה. האיזון שנעשה בין אינטרס הציבור לבין זכות הנאשם לחירותו האישית הוכרע כבר בעמדת התביעה באופן שמעצרו של העורר לא נדרש, אולם כנגד זה, נמצא צורך להבטיח את אינטרס בטחון הציבור בהטלת מגבלות על המשך עיסוקו של העורר עד סיום המשפט, בהינתן מסוכנותו כפי שנתגלתה בתחום עיסוק זה.

8.ההגבלה שהוטלה על העורר להימנע מעיסוקו במשך תקופת המשפט הינה פרי איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים במקרה זה. היא מתחייבת בנסיבות הענין בלא קשר הכרחי למשך זמן ניהולו של המשפט, אף כי ככל שהמשפט מתארך, פשיטא שההכבדה מהגבלת העיסוק מתעצמת והולכת. עם זאת, אין, לטעמי, בעובדה כי תחילת ישיבות ההוכחות נועדו לפברואר 2007 כדי להצדיק הקלה בתנאי שחרור, תנאים המתחייבים מכח עצמם בנסיבות הענין, ואינני מוצאת בהגבלות החלקיות על העיסוק המוצעות על ידי העורר משום תשובה מניחה את הדעת מפני מסוכנותו. החשש העולה מכח העבירות המיוחסות לעורר בהליך זה, כי הוא ינצל מטופל הנזקק לשירותיו בדרך של עשיית מעשים אסורים בגופו, מצדיקה מתן הגנה רחבה לציבור על דרך הרחקתו של העורר מעיסוקו כמטפל כל עוד לא נסתיים המשפט. התמשכות המשפט הינה אמנם גורם שאין להתעלם ממנו, אולם במקרה זה אין בה בהכרח להצדיק מתן אפשרות חלקית לעורר לחזור לעיסוקו, שבמסגרתו מיוחסות לו עבירות פליליות חמורות.

במאמר מוסגר אעיר, כי להבנתי את החלטתו של חברי, השופט ריבלין, לא היתה כוונה לכרוך באופן מחייב בין הטלת ההגבלה המלאה על עיסוקו של העורר לבין הצפי לסיום המשפט תוך זמן קצר; כל שנאמר בהחלטה הוא, כי בהינתן ההצדקה להטלת ההגבלה על העיסוק מטעמים של מסוכנות העורר, בא הצפי למשפט קצר ומחזק מסקנה זו, שהיה ממילא מקום להסיקה.

על יסוד האמור, הערר נדחה.