בש"פ 5290/00 מדינת ישראל נ. ארמונד מיארה

כנגד שלושת המשיבים הוגש בתאריך 29.10.99 לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב-אישום בגין עבירות רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, ועשיית עיסקה בנשק. המשיב 3 מואשם גם בשתי עבירות של ניסיון לרצח, והמשיבים 1 ו2- מואשמים בשלוש עבירות של נסיון לרצח ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. המשיב 2 נאשם גם בהדחה בחקירה, וכל השלושה מואשמים אף בעשיית עסקה בנשק.

לבקשת המדינה נעצרו המשיבים עד תום ההליכים, לאחר שמצא בית-המשפט המחוזי, כי עוצמת הראיות לכאורה מספקת לכך. עררם של המשיבים לבית-משפט זה נדחה, לאחר שנדחתה טענתם, לפיה עד המדינה שמעון שוקרון, שעל עדותו מושתתים עיקר האישומים, על-פניו הוא בלתי מהימן.

בתום החלטתו בערר, הציע השופט חשין לבית-המשפט המחוזי לשים-ליבו לכך, כי בקרוב יסתיימו תשעת חודשי המעצר, שבסופם יש לשחרר נאשם העצור עד תום ההליכים, ובכדי למנוע בקשות חוזרות ונשנות להארכת המעצר, ראוי הוא כי ייקבעו מועדים רבים יותר להמשך המשפט. בית-המשפט המחוזי אכן קבע שישה מועדים להמשך המשפט, אלא שמועדים אלה לא נוצלו במלואם לשמיעת התיק. עד המדינה שוקרון סירב תחילה להעיד מסיבות שונות, וכך גם נדחו מועדים אחרים שנקבעו. היום, כשתקופת תשעת החודשים עומדת להסתיים, טרם הסתיימה עדותו של עד המדינה, וברשימת עדי התביעה עשרות עדים נוספים שיש לשמוע.

המדינה ביקשה, איפוא, להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, תוך ציון, כי תקופה זו לא תספיק לסיום המשפט, וכי תידרשנה הארכות נוספות.

המשיבים, המתנגדים להארכת מעצרם, טוענים, כי כיום ברור שהתשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספיקה למעצר. זאת, כיוון שעד המדינה חזר בו מדברים שמסר בהודעתו במשטרה, ואף הודה בפה מלא, כי דבריו אלה לא היו אמת. בנוסף, טענו המשיבים, כי אין מקום להארכות חוזרות ונשנות של מעצרם, כצפוי כבר כיום.

הטענה הנוגעת לחומר הראיות אינה יכולה להתקבל. כידוע, סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-, מאפשר לבית-המשפט להעדיף דברים שמסר עד בהודעתו במשטרה על-פני דברים שאמר בעדותו בפני בית-המשפט, ואף להרשיע על-יסודם נאשם, אם יימצא להם חיזוק.

העבירות בהן מואשמים המשיבים, וביניהן עבירת הרצח, הן חמורות. לשלושה אף עבר פלילי מכביד, וחזקת המסוכנות הנלמדת מהעבירות עצמן לא נסתרה.

אכן, כבר עתה ברור, כי משפטם של המשיבים לא יסתיים בתקופת ההארכה, אך בכך אין עילה שלא להיעתר לבקשת המדינה.

כידוע, המחוקק ציפה, כי במקרים רגילים ניתן יהיה לסיים משפט תוך תקופה של תשעה חודשים. עם-זאת, המחוקק שיווה לנגד עיניו גם מקרים חריגים, המחייבים הארכת מעצר נוספת, לתקופה שלא תעלה על תשעים ימים, וזאת על-ידי שופט בית-המשפט העליון, לאחר בחינת הנסיבות ושמיעת הטענות.

החוק לא הגביל את מספר הפעמים שניתן להאריך את המעצר. אך מובן הוא, כי יש לעשות כל מאמץ אפשרי לזרז את ההליכים, כעולה מהוראות החוק. אך אין זאת אומרת, כי במקרים חריגים, בהם המשפט ממושך, הראיות מורכבות והנאשם מסוכן, אין אפשרות להאריך את המעצר מספר פעמים.

על-כל-פנים, בענייננו זוהי הארכת מעצר ראשונה, והדעת נותנת, כי לאחר שתסתיים עדותו של עד המדינה, ניתן יהיה לזרז את ההליכים בבית-המשפט המחוזי, וכך ראוי שייעשה.

אשר-על-כן, אני מקבלת את בקשתה של המדינה. מעצרם של המשיבים מוארך בזאת החל מתאריך 28.7.00 בתשעים ימים, או עד למתן גזר-דין בת"פ 695/99 (בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע), הכל לפי המוקדם.