בש"פ 5291/03 יוסף חטאב נ. מדינת ישראל

בשעת צהריים של אחד מימיו של חודש אפריל 2003, תקף העורר אישה שהלכה לתומה ברחוב מרזוק ועזר ביפו, כשהיא אוחזת בתיק בו היה סכום של 30,000 ₪. העורר אחז בתיק ומשך אותו, וכאשר גילתה האישה התנגדות, החל העורר להכותה עד אשר הצליח לבצע את זממו. שוטר שעקב אחר העורר והבחין באירוע, רדף אחריו, ומשניסה לאחוז בו, תקף העורר את השוטר. בגין כל אלה יוחסו לעורר בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב, עבירות של תקיפה לשם גניבה, תקיפת שוטר והתנגדות למעצר חוקי.

המשיבה עתרה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי ברמה העקרונית קיימת תשתית של ראיות לכאורה. בטרם גיבש בית המשפט את עמדתו, הונח בפניו תסקיר-מעצר בו נאמר כי העורר אינו ער לבעייתיות שבהתנהגותו, אך שרות המבחן לא נמנע מלבדוק את חלופת מעצר אותה הציע העורר, אולם מסקנתו היתה כי בזו אין די. בעקבות כך החליט בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים, ולאחר שהערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, הוגש ערר שני לבית משפט זה.

התמונה המצטיירת מראיות המשיבה היא שהעורר לא נקלע לזירת העבירה באקראי, ונראה כי מדובר במעשה שקדמו לו מחשבה ותכנון. אך לא בכך מתמצה חומרת האירוע, אלא בעיקר בעובדה שהעורר נמנה על אלה המוכנים להשתמש בכוח ואלימות כדי לחטוף את תיקה של אישה, והם אינם נרתעים מלעשות זאת גם לאור יום ובטבורה של עיר. נדמה כי אין צורך לומר כי מי שנוהג כך, מעיד על הסכנה הגלומה בו לציבור, ומכאן הצורך לנקוט בצעדים אשר עשויים לבטל את מסוכנותו. זאת ועוד, מתברר כי ההליך הנוכחי אינו היחיד העומד נגד העורר, הואיל ובינתיים הוגשו נגדו שני כתבי אישום נוספים, שאף הם עוסקים בעבירות של אלימות ותקיפת שוטרים. אכן, כתבי האישום הללו כמו גם כתב האישום הנוכחי, טרם הגיעו לבירור והכרעה, עם זאת יש בהם כדי לחזק את החשש כי שחרורו של העורר עלול להיות כרוך בסכנה לשלום הציבור.

לנוכח כל האמור, נכון היה לדחות את הערר, אולם הטרידה אותי העובדה כי סוגיית חלופת המעצר לא נבדקה עד תום, ועל כן גם אינני מוכן לקבוע כי אין בה כדי לתת מענה לסכנה הנשקפת מהעורר. כוונתי לכך, שאת המלצותיו גיבש שירות המבחן מבלי שקיים שיחה עם אביו של העורר, אשר הוצע כי ישמש כגורם מפקח. לא נעלמה מעיני מערכת היחסים הבעייתית בין העורר לאביו, אך אפשר שדווקא בשלב זה של חייו, ולנוכח החלופה הקשה האחרת של שהייה במעצר-ממש, יהיה העורר נכון לציית לאדם קרוב, אשר יציב לו גבולות ברורים להתנהגותו, גם אם אלה לא היו עד כה לרוחו.

לפיכך, ובטרם יוחלט כי המעצר הוא תרופתו היחידה של העורר, אני מחליט להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, המתבקש להורות לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים לאחר שיקיים שיחה עם האב ושיחה נוספת עם אחיו של העורר. במהלך שיחות אלו תיבדק יכולתם של השניים לקיים פיקוח מלא ורצוף על העורר, ובעקבות כך ישוב בית המשפט ויחליט אם להותיר את החלטת המעצר על כנה.