בש"פ 5291/14יוסף עוקבי נ. מדינת ישראל

1.

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים ויוחסו לו עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין (ת"פ 22646-04-14). על פ י עובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי היה העורר בן זוגה של מי שהיתה בעבר בת זוג של המתלונן (ואשר תכונה להלן: אילנית ). על רקע הקשר שבין העורר לאילנית ובין המתלונן לאילנית, התגלע סכסוך בין העורר לבין המתלונן. המתלונן ואילנית קבעו להיפגש, כשאילנית הגיעה למקום המפגש ביחד עם העורר. העורר סימן למתלונן להתקרב אליו ובשלב מסוים דקר את המתלונן באמצעות חפץ חד שהוציא מכיסו.

2.

העורר פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שהוגשה על יסוד הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ), בגדרה ביקש כי יתאפשר לו לעיין ברישום הפלילי של המתלונן וכן בחומרים מתוך הליך פלילי שהתנהל בעבר נגד המתלונן במסגרת ת"פ 26737-05-13 בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: התיק האחר ). לטענת העורר, מדובר ב"חומרי חקירה" הרלוונטיים להגנתו, בעיקר נוכח טענתו להגנה עצמית, שבגדרה הוא מעוניין להוכיח כי המתלונן הוא אדם אלים ומסוכן, הידוע ביחסו האובססיבי לאילנית. כמו כן נטען, כי לחומרים הכלולים במסגרת התיק האחר יש רלוונטיות נוכח הצורך להציג בבית המשפט נתונים בדבר אופי מערכת היחסים המשולשת שבין העורר, המתלונן ואילנית. יצוין, כי כתב האישום בתיק האחר ייחס למתלונן, בין היתר, עבירות בהן אילנית היתה הנפגעת. אגב, התיק האחר הסתיים, לאחר שמיעת ראיות, בזיכויו של המתלונן ממרבית העבירות שיוחסו לו ושהיו קשורות ליחסיו עם אילנית, ובהרשעתו בעבירות שונות אחרות.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' מוסק ) דחה את בקשת העורר. בהחלטתו מיום 2.7.2014 קבע בית משפט קמא כי עיין במסמכים שנמסרו לו, שלכאורה כללו גם את מסמכי התיק האחר (אם כי הדבר לא עולה באופן ברור מההחלטה וגם לא ברור אם הכוונה לתיק האחר במלואו, או אך לחלקים ממנו), ומצא כי אין מדובר ב"חומרי חקירה שיכולים לסייע למבקש בדרך כלשהי", למעט שתי הודעות שנגבו מהמתלונן ביום 7.4.2014 וביום 3.4.2014 (אחרי האירוע נשוא כתב האישום דנא). אלא שאין מחלוקת כי שתי הודעות אלה ממילא נכללו בחומר החקירה שנמסר לעיון העורר והבקשה כלל לא התייחסה אליהם. בנוסף פסק בית המשפט המחוזי כי העיון ברישום הפלילי של המתלונן אינו יכול להועיל להגנתו של העורר, במיוחד כשעל פי סרטון שמקורו במצלמת אבטחה, נראה העורר כשהוא דוקר את המתלונן. מכאן הערר.

4.

במהלך הדיון בערר הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להבנות בנוגע לעיון ברישום הפלילי של המתלונן, שעל פיהן קבעתי אילו נתונים מתוך הרישום יועברו לעיון העורר. לגבי יתר הנתונים שברישום הפלילי נמסר לעורר כי מדובר בעבירות סמים ורכוש. המלצה זו ניתנה, בין היתר, נוכח האפשרות שחלק מהרישום הפלילי של המתלונן יכול להיות רלוונטי להגנת העורר וברוח ההלכה שנפסקה בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (7.2.2007).

5.

הצדדים נותרו חלוקים באשר לבקשת העורר לעיין בחומר הכלול בתיק האחר. באת כוח העורר הבהירה, כי בקשתה בענין זה מצומצמת להודעות שמסרו המתלונן ואילנית במסגרת החקירה שהובילה להגשת כתב האישום בתיק האחר ולפרוטוקול חקירותיהם בבית המשפט במסגרת אותו תיק. נראה כי הגדרה זו של היקף החומר שהעיון בו מבוקש נפקדה אף היא מהדיון בבית משפט קמא.

התנגדות המשיבה לערר התבססה, בין היתר, על הטענה שעיון בחומר מתוך התיק האחר עלול לפגוע בפרטיותם של אילנית ושל המתלונן, בין היתר מכיוון שהדיון בו התייחס לעניינים שצנעת הפרט יפה להם. עוד נטען, כי הראיות בתיק האחר עברו ב"כור היתוך" שיפוטי, כאשר בית המשפט לא ראה לסמוך על מהימנותה של אילנית, כך שממילא משקלן אינו רב. המשיבה הוסיפה, כי אין מדובר ב"חומר חקירה" לגבי האישום המיוחס לעורר, וכי המסגרת הנכונה, אם בכלל, לבקש עיון בחומר זה היא בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, ואז יוכל המותב שידון בתיק העיקרי להעריך את הצורך האמיתי בעיון. לבסוף נטען, כי אם העורר מעוניין לעיין בתיק האחר, עליו לפנות בעצמו לבית המשפט בבקשה להתיר לו לעיין בו, בקשה שיש להגיש במסגרת התיק האחר, ואין זה מתפקידה של המשיבה לאסוף חומר זה, שספק אם הוא חומר חקירה, עבור העורר.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון במסמכים מתוך התיק האחר שהעורר מבקש לקבלם לידיו, אני מתקשה, לפחות בשלב זה, להיות שותף מלא למסקנתו הלאקונית אך הנחרצת של בית המשפט המחוזי, שהחומר האמור אינו כולל ולו חלקים שיכולים לסייע בהגנת העורר, אם כי ייתכן בהחלט שהחלקים הרלוונטיים להגנה אינם רבים (ואיני שולל גם את האפשרות שלאחר בדיקה חוזרת תתקבל שוב מסקנה לפיה אין מדובר בחומר חקירה). ואולם, לא ראיתי לנכון להכריע בגדר הערר דנא בענין חומר זה, נוכח השיקולים שיפורטו להלן.

תחילה ייאמר, שהחלטת בית משפט קמא אינה מנומקת, ומבחינה זו קשה להתמודד במסגרת הערר עם השיקולים שעמדו ביסודה. בית המשפט התרשם, כך נראה, כי נוכח משקלו הרב של הסרטון שהופק ממצלמת אבטחה, יקשה על העורר לטעון להגנה עצמית. אלא שזה אינו המבחן שאמור להדריך את בית המשפט בבוחנו האם מדובר ב"חומר חקירה. כאמור לעיל, גם לא סברתי שאין מקום לאפשר להגנה לעיין ברישום הפלילי של העורר, זאת בניגוד לעמדת בית משפט קמא. להגנה יש, כאמור, עניין להציג בפני בית המשפט תמונה מלאה ככל שניתן אודות טענתה בדבר אופיו האלים של המתלונן, הן בכלל והן בפרט כשמדובר בעניינים הקשורים לאילנית. בנוסף, לא ברור אם בבית משפט קמא העורר מיקד את בקשת העיון בהודעות המתלונן ואילנית במשטרה ובפרוטוקול חקירותיהם בבית המשפט, ולא ברור אם בית המשפט עיין במסמכים אלה, שכן לא נכלל בהחלטה פירוט של החומר בו עיין בית המשפט. בנסיבות, בית המשפט גם לא דן בשאלה כיצד ראוי לנהוג בהנחה שרק חלקים מהחומר יכולים לסייע להגנה. מצאתי, אפוא, כי לצורך בחינת החלטתו של בית משפט קמא במסגרת הערר נדרשת הנמקה מפורטת יותר, על מנת שניתן יהיה לבחון את הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה, מה גם שלא ברור אם בית המשפט עיין בחומר שההגנה מעוניינת לקבל לידה. למותר לציין, כי בית משפט קמא ידריך עצמו גם על-פי האמור לעיל בדבר הרלוונטיות האפשרית של החומרים שיכולים לשפוך אור על עברו האלים של המתלונן, בהקשר הכללי ובהקשר הספציפי בכל הנוגע לאילנית.

7.

ואולם, הטעם העיקרי להחלטתי שלא להכריע במחלוקת לגופה נעוץ בנתון שכלל לא התברר בבית משפט קמא ונראה שהצדדים לא התייחסו אליו כלל ועיקר, וגם בדיון בפניי הסוגיה נותרה עמומה. כוונתי לאפשרות שקיים מחסום לזכות העיון בתיק האחר, עוד בטרם נבחנת הבקשה באספקלריה של סעיף 74 לחסד"פ, מחסום הנעוץ בסיווגו מבחינת פומביות הדיון. כתב האישום בתיק האחר כולל, כאמור, פרשות שכרגיל מוטל על דיון בהן איסור פרסום מחמת חשש לפגיעה בפרטיות. עיון ב"נט המשפט" מעלה, כי התיק האחר הוגדר במערכת זו כ"חסוי לציבור" ועל חלק מהפרוטוקולים, כמו גם על גזר הדין, נרשם "בדלתיים סגורות". לא איתרתי החלטה שיפוטית מפורשת בנדון ולא הוברר המקור הפורמאלי להגדרה האמורה ועל-ידי מי היא נעשתה.

ככל שמדובר בעניינים החוסים תחת איסור פרסום, או כל הגבלה אחרת על-פי דין על האפשרות לעיין במסמכים הכלולים בתיק האחר, ההלכה היא כי "הזכות לעיין בחומר חקירה אינה חלה על חומר שגילויו אסור לפי כל דין" (בש"פ 4747/11 פלוני נ' מדינת ישראל (26.10.2011)), והדבר אף עולה מהוראת סעיף 78 לחסד"פ. במקרה כזה, על מנת לברר אם מדובר בחומר חקירה הרלוונטי להגנת הנאשם "חובה לנקוט תחילה הליך מקדמי ועצמאי לצורך הסרת ה'מעטה' החל על החומר ... הליך זה צריך להינקט לפי סדרי הדין המסדירים את הסרת החיסיון או הסודיות הרלוונטיים" ( שם ). בפרשה הנ"ל נפסק, כי כיוון שהנאשם היה מעוניין לעיין במידע מתוך הליכים פליליים שהתנהלו נגד המתלונן, לגביהם נקבע איסור פרסום מכוח היות המתלונן קטין, על הנאשם לפנות לבית המשפט לנוער לצורך הסרת איסור הפרסום (ראו גם בש"פ 1408/14 פלוני נ' מדינת ישראל (23.2.2014)).

8.

במקרה דנא, איני מפנה את העורר להגיש בקשה בגדר התיק האחר, נוכח חוסר הבהירות בנוגע לסיווגו מבחינת החיסיון החל עליו, כולו או חלקו, אם בכלל. כיוון שהתיק האחר התנהל אף הוא בבית המשפט המחוזי בירושלים ונוכח פטירתו המצערת של כב' השופט שמיע ז"ל שדן בתיק האחר, כך שיש אפשרות שהמותב שידון בבקשה בעקבות החזרת הדיון ידון גם בבקשה במסגרת התיק האחר, אני מחזיר את הדיון לבית משפט קמא. בית המשפט יתייחס לשאלת סיווג התיק האחר מבחינת הוראות החיסיון החלות על תוכנו (אם בכלל), יבחן - במותב זה או אחר - את האפשרות להתיר לעורר לעיין באותם חלקים בהם הוא מעוניין לעיין בהתחשב בדינים הנוגעים להסרת החיסיון (ככל שהוא קיים), ולאחר מכן יבחן את השאלה האם בחלקים אלה – או בקטעים מהם – יש כדי לסייע להגנת העורר בהיותם בבחינת "חומרי חקירה".