בש"פ 5298/11 מנואר אלקיעאן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.7.2011 (מ"ת 10679-03-11, כב' השופט ת ש' דברת ) בה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה

ונשיאת נשק. על פי עובדות כתב האישום, העוררים היו מעורבים בסכסוך שהתגלע בין שני פלגים

יריבים הנמנים על אותה משפחה המתגוררת בכפר חורה (להלן: הפלגים היריבים ). כחלק מן הסכסוך האמור, בתאריך 22.2.2011 פרץ עימות אלים בין שני הפלגים היריבים (להלן: האירוע ). מכתב האישום עולה כי במהלך האירוע, שהכיל עימותים שונים, מנואר אלקיעאן (להלן: העורר 1 ), ירה לעבר שני אנשים כאשר אחד מהם נפגע בראשו ובאגן. כמו כן עולה, כי במהלך אותו אירוע יאסר אלקיעאן (להלן: העורר 2 )

נהג ברכב לעבר קבוצה אנשים כשהוא כמעט פוגע בהם עם רכבו. העורר 2 עצר את רכבו וירה לעבר אדם שלא נפגע. בנוסף, על פי כתב האישום, רדף אחרי אדם אחר, ירה בו ופגע בו בבטן, בחזה וברגל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העוררים, עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטה מיום 27.3.2011 (כב' השופט ד' מגד ) נקבע כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר כנגדם. בית המשפט הורה על הגשת תסקירי מעצר מטעם שירות המבחן בעניינם. לאחר קבלת התסקירים נדחו הדיונים מעת לעת לבקשת בא-כוחם, וזאת על מנת לאפשר לפלגים היריבים להגיע להסכם סולחה, אשר נכון ליום הדיון בבית משפט זה, טרם נחתם. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת דברת ) קיבל את בקשת המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטה מיום 6.7.2011 צוין, כי אין מקום במקרה דנן להשוות את עניינם של העוררים לעניינו של נאשם אחר, מן הפלג היריב בשם עאטף אבולקיעאן (להלן: עאטף ), שכן מעשיו של עאטף פחותים בחומרתם ממעשי העוררים. זאת הן לאור העובדה שהעוררים רדפו אחרי אנשים עם נשק ביד, ירו ופצעו; והן משום ששירות המבחן המליץ על שחרורו של עאטף, אך נמנע מלהמליץ על שחרורם של העוררים. כמו כן צוין בהחלטה, כי שחרור העוררים לכפר שליד שפרעם, כמוצע, יקרבם למקום הימצאו של עאטף, יריבם, ועל כן לא יהא בכך כדי לנטרל את הסיכון לפריצה מחודשת של עימות אלים ביניהם. יצוין, כי בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להורות על קבלת תסקיר משלים בעניינם של העוררים, כבקשת בא-כוחם, וזאת משום שכבר בתסקירים שהתקבלו מטעם שירות המבחן צוין שחלה רגיעה בין שני הפלגים ואין צורך בתסקיר מעודכן כדי להשלים את התמונה.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוענים העוררים כי כתב אישום זהה לזה שהוגש כנגד העוררים, הוגש כנגד עאטף וכנגד שניים אחרים. כמו כן הוגשה כנגדם בקשה למעצר עד תום ההליכים. לדבריהם, בעניינו של עאטף נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בכל הקשור לאישומים נגדו וכי נשקף ממנו סיכון. אולם, לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו הורה בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר. לטענת העוררים, עניינם אינו שונה מעניינו של עאטף. המדובר, לטענתם, באותו כתב אישום ממש, כאשר המעשים המיוחסים לעאטף ולעוררים אינם שונים במהותם זה מזה. בנוסף טוענים העוררים, כי נאשם נוסף מן הפלג היריב – עזאם אבו אלקיעאן (להלן: עזאם ), שגם לו מיוחסים מעשים הדומים לאלו המיוחסים להם, שוחרר אף הוא לחלופת מעצר.

העוררים מדגישים כי תסקירי שרות המבחן בעניינם נערכו, כחודשיים בטרם התקיים הדיון בעניינם. לטענתם הרגיעה שחלה בין הפלגים היריבים מאז והמאמצים לחתימה על הסכם סולחה, ראויים להיות מובאים לידיעתו של בית המשפט באופן ישיר כאשר הוא דן בשאלת מעצרם. לעניין העבר הפלילי, טוען העורר 1 כי עברו אינו מכביד מאחר והוא מונה עבירות אלימות שנעברו לפני למעלה מעשר שנים ועבירות של הסעת תושב זר, על רקע עבודתו בחברת כוח אדם. העורר 2 טוען כי עברו נקי כמעט לחלוטין למעט רישום אחד ללא הרשעה שהוא תוצר של אירוע טראגי בחיי משפחתו. עוד הם טוענים כי חלופת המעצר שהוצגה לשירות המבחן ראויה ומנטרלת כל מסוכנות מצדם. הם חולקים על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הרחקתם למעצר בית על פי החלופה שהוצעה על ידם, תיצור סכנה לעימות מחודש בשל קרבתה לאזור הימצאו של עאטף. לבסוף מציינים העוררים כי נסיבות חייהם, והיותם המפרנסים היחידים של ילדיהם, מצדיקות גם הן, את שחרורם לחלופת מעצר.

לאור האמור ומכוח עקרון השוויון, מבקשים העוררים לשחררם לחלופת מעצר. לחלופין ולכל הפחות, הם מבקשים כי יוגש תסקיר מעצר משלים ומעודכן בעניינם ולאחריו יישקל מעצרם מחדש.

מנגד, טענה המשיבה בפניי, כי מדובר באירוע חמור רב משתתפים אשר לעוררים היה בו חלק משמעותי כבר מתחילתו. לטענתה, ניתן לאבחן בין עניינם של עאטף ועזאם לבין עניינם של העוררים באופן הבא: ראשית , המעשים המיוחסים לעוררים חמורים יותר, כפי שקבע בית המשפט המחוזי; ושנית , נתוניהם האישיים ועברם הפלילי הנקי של עאטף ועזאם מצדיקים את שחרורם לחלופת מעצר, נתונים שאינם נכונים לגבי העוררים. עוד היא טענה, כי בצדק סבר בית המשפט המחוזי שאין טעם להורות על קבלת תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן, כאשר חלופת מעצר המוצעת, למעשה אינה יכולה לאיין את המסוכנות של העוררים בשל מאפייני התנהגותם.

במהלך הדיון, הגישו העוררים מסמך שכותרתו "מתווה להסכם סולחה בין שני צדדים" שנוסח ביום 25.7.2011. באת כוח המשיבה ביקשה לעדכן את בית המשפט, לאחר בדיקה עם הגורמים המתאימים במשטרת ישראל, היכן עומדים המגעים בין הצדדים ביחס לאפשרות להגעה להסכם סולחה. המשיבה נתבקשה להגיש הודעה מעדכנת מטעמה לעניין זה וזו הוגשה עוד ביום הדיון. בהודעה נאמר כי בעקבות שיחה עם הגורמים במשטרת ישראל, ה"מתווה להסכם הסולחה" נתקל במכשולים רבים מצד שני הצדדים היריבים ונכון ליום הדיון, הסכם הסולחה טרם נחתם. עוד ציינה המשיבה, כי בשבוע שעבר היו מספר אירועי אלימות נוספים ומצב הסכסוך עדיין נפיץ.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, שמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את ההודעה המעדכנת מטעם המשיבה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר.

אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וכן כפי שטענה בפניי המשיבה, העבירות המיוחסות לעוררים חמורות הן. עם זאת, כפי שטענו העוררים, העבירות המיוחסות לעאטף ועזאם זהות. אינני שולל את האפשרות, שחלקם של העוררים באירוע שונה מחלקו של עאטף, אך בשל זה לא מצאתי בהבדל זה שיקול מכריע להבחנה ביניהם. כמו כן, עברם הפלילי של העוררים, ובמיוחד בעברו של העורר 2 שכלל איננו רלוונטי לענייננו, איננו מכביד ואין בו די כדי להבחין בינם לבין עאטף. בית המשפט המחוזי ציין כי עאטף שוחרר "משסבר שירות המבחן כי בהרחקתו יהא כדי לצמצם את החיכוך בין הצדדים" (בסעיף 5 להחלטה). לטעמי, ראוי לשקול שיקול זה גם בעניינם של העוררים.

אמנם, כפי שעולה מדברי המשיבה, הסכם הסולחה טרם נחתם והמצב בשטח עדיין מתוח. אולם, אין חולק, כי נעשים מגעים

ומאמצים, בעזרת המשטרה, לצורך הרגעת הרוחות והבאת הסכסוך בין הפלגים היריבים אל סופו. לנוכח האמור, בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי היה מקום למצער, להורות על הגשת תסקיר משלים בעניינם של העוררים, ולשקול לאורו, את שחרורם לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר מתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר לאחר קבלת תסקיר משלים בעניינם של העוררים מטעם שירות המבחן, המתבקש להגישו בתוך 10 יום, וככל שזה יהיה חיובי, ישקול לשחרר את העוררים לחלופת מעצר שתיראה ראויה בעיניו ובתנאי שחרור לפי שיקול דעתו.

העוררים יישארו במעצר עד למתן החלטה אחרת בעניינם.