בש"פ 5305/03 מדינת ישראל נ. מועמר שלאעטה

המשיבים הובאו לדין באשמת ביצוען של עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים וכן קשירת קשר לביצוע פשע. נטען, כי במהלך חודש אפריל 2003 הציע אחד, מוחמד מנדורי (להלן – "מנדורי") למשיב 1 (להלן – "מועמר"), לסייע לו להבריח סם מלבנון לישראל. מועמר הסכים להצעה ואף גייס לאותה מטרה את משיב 2 (להלן – "סאלם"), תוך הבטחה שזה האחרון עשוי יהיה לזכות בגמול נכבד (10,000 ₪), וכן יקבל סם לשימושו העצמי. בתאריך 26.4.2003 מסר מנדורי למשיבים מכשירי טלפון סלולאריים, אותם היה אמור סאלם להשליך מעבר לגדר הגבול לסוחרים הלבנוניים, כדי שאלה ישמשו אמצעי קשר בין מוכרי הסם לקונים. בדיעבד התברר, כי סאלם לא הצליח להשליך את המכשירים למרחק הדרוש, והם נפלו בקרבת הגדר. סאלם נמנע מלנסות לחלץ את המכשירים מחשש שהמעשה יתגלה.

השלב הבא באירועים התרחש ביום 27.4.2003, והפעם נסעו המשיבים לגדר הגבול, שם היה אמור סאלם לקבל את חבילות הסם אותן ישליכו לעברו מהצד הלבנוני. לאחר שמועמר הסיע את סאלם למקום אשר נקבע כנקודת מפגש עם הצד הלבנוני, הוא נסע לקרית שמונה, שם היה אמור להמתין עד לקריאתו של סאלם לבוא ולאסוף אותו. בסופו של דבר לא יצאה עסקה זו אל הפועל, הואיל ובטרם הספיק סאלם להשלים את מלאכתו הוא נלכד על ידי חיילים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. את בקשתה זו נימקה בחומרתן של עבירות הסמים והסכנה הנשקפת מהן לציבור. הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את הבקשה, והורה על שחרור המשיבים למעצר בית מלא והפקדתן של ערבויות. המדינה סברה כי החלטה זו שגויה, ומכאן הערר שבפני.

באי-כוחם המלומדים של המשיבים, עו"ד ד' מקרין ועו"ד א' רסלאן, לא כפרו בעובדת קיומה של תשתית ראיות נגד שולחיהם, הואיל והם הודו במעשים הנטענים בכתב האישום ואף שחזרו את האירועים. חרף זאת, סבורים הסנגורים, כי מדובר בשני בלדרים תמימים, צרכני סמים אשר נקלעו למצוקה כלכלית קשה, שהתפתו להרוויח כסף קל וגם קיוו לקבל סמים לצריכתם. עו"ד מקרין הוסיף וטען, כי אף שסאלם נעצר ביום האירוע, לא מיהרו החוקרים לעצור את מועמר, ויש בכך להעיד כי גם על פי השקפתה של היחידה החוקרת, לא נשקפת סכנה ממשיב זה.

נראה כי ההשקפה בדבר היות מנדורי הרוח החיה והדמות הדומיננטית בפרשה זו, היא השקפה נכונה. אולם מכך אין להבין כי חלקם של המשיבים שולי. אכן, לשניים אין עבר פלילי, ואפשר שהם התפתו לביצועם של המעשים עליהם נקראו לתת את הדין עקב המצוקה הכלכלית בה הם נתונים, והצורך להשיג את מנות הסם הדרוש להם לצריכתם. אך הגדרתם של המשיבים כבלדרים תמימים חוטאת לאמת, שהרי מדובר בשניים שנתנו את ידם למעשה הפלילי אף שהיו ערים למהותה של העסקה והיקפה – ייבוא של כ-20 ק"ג חשיש לישראל. כידוע, מכוח הוראת המחוקק מתקיימת בעבירות הסמים חזקת מסוכנות, וככאלו הן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. אך גם לולא אותה הוראה שבסעיף 21(א)(1)(3) שבחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966, נדמה שלכל ידוע ונהיר כי החברה בישראל קידשה מלחמה כנגד נגע הסמים, עקב הנזק הכרוך בה לכלל. לכך מוקדשים מאמצים רבים וממון עתק, ולפיכך צריך להיות נהיר לכל מי שמחמת בצע כסף או טובת הנאה אחרת נותן את ידו להפצתו של אותו נגע, כי הוא עלול לשלם על כך בשלילת חירותו, הואיל וגלומה בו סכנה שאם יינתן לו להתהלך חופשי, הוא יוסיף לסכן את הציבור. אינני סבור כי הוכחה עילה כלשהי המצדיקה לנהוג בעניינם של המשיבים אחרת, וגם העובדה כי חל שיהוי במעצרו של מועמר, אין בה כדי ללמד שלא נשקפת סכנה ממשיב זה, ולכל היותר מצביע הדבר על מחדל של החוקרים, אותו אין לזקוף לזכותו של מועמר.

לנוכח כל האמור, אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בת.פ. 163/03 של בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה, היום ט"ו בסיון תשס"ג (15.6.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03053050_O03.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il