בש"פ 5310/07 יוסי כשכאש נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אזולאי) בבש"פ 5310/07 מיום 14.6.07, בגדרו התקבל באופן חלקי ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט אקסלרד) בב"ש 5136/07 שבת"פ 2328/07 מיום 11.6.07.

ב.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים; סחיטה באיומים; הטרדה מינית ותקיפה. לפי הנטען בכתב האישום היה בין העורר, בעליה של חוות בודדים, לבין המתלוננת, עובדת במועצה מקומית, קשר רומנטי החל משנת 2004 ועד למועד האירועים נשוא התיק. העורר החליט להיעזר במתלוננת על מנת למצוא ראיות ל"שחיתות" שפשתה לטענתו במועצה המקומית. לפי הנטען באישום הראשון, החל מראשית שנת 2007 התקשר העורר למתלוננת מספר פעמים רב וביקש ממנה להיפגש עימו ולקיים עימו יחסים, ובין היתר דרש ממנה שתסייע לו "להפיל" את ראש המועצה ועובדים אחרים, תוך שהוא מאיים על המתלוננת, כי אם לא תעשה כן יחשוף את הקשר ביניהם, ישלח לבעלה הקלטות של שיחות שניהלו, ו"יפיל אותה" יחד עם האחרים שברצונו להגיש נגדם תלונה. למרות שהמתלוננת סירבה לדרישותיו, לא חדל העורר – כנטען – ממעשיו, תוך שהוא מאיים עליה כי יפגע בבני משפחתה. במהלך תקופה זו עקב העורר אחר המתלוננת – על פי הטענה – והתחקה אחר מעשיה, וכן העסיק חוקר פרטי, על מנת שיעקוב אחר קשרי המתלוננת עם בעלה של ראש המועצה. במספר אירועים, המתין העורר למתלוננת ליד מקום עבודתה ועמד בקרבתה, למרות שביקשה ממנו כי יחדל מכך. לפי האמור באישום השני, הגיע העורר ביום 20.3.07, או בסמוך לכך, ללשכת המועצה שעה שעבדה שם המתלוננת, ודרש ממנה להיפגש עימו תוך שהוא מאיים עליה. המתלוננת סירבה ובשל החשש ממנו, רצה למשרדה. העורר רץ אחריה כנטען תוך שהוא משמיע הקלטות של שיחותיהם באמצעות הטלפון הנייד שבידו, וכן דחף את המתלוננת. עמיתי המתלוננת לעבודה נזעקו למקום, ואחת מהם חסמה בגופה את דרכו של העורר למשרדה של המתלוננת; ולמרות שהעורר ניסה לדחוף אותה, הצליחה להדוף אותו ולסגור את הדלת. לפי הנטען באישום השלישי, ביום 15.4.07 במהלך פגישה בין העורר לראש המועצה - שבשלב מסוים השתתפה בה גם המתלוננת – החל העורר לאיים על המתלוננת. כשהתבקש בידי ראש המועצה לחדול, החל צועק על ראש המועצה, תוך שהוא מאיים על שתיהן כי יפגע בהן.

ג.

ביום 3.5.07 נעצר העורר ושוחרר בהסכמת המשיבה בתנאים מגבילים שתוקפן פג ביום 19.5.07; ביום 17.5.07 הוגש כנגד העורר כתב האישום האמור, וכן נקבעו בהסכמה – בעקבות בקשת המדינה שהוגשה עם כתב האישום - תנאי שחרור שתוקפם עד יום 30.5.07, והם הוארכו לימים עד יום 17.6.07. ואולם, ביום 6.6.07 החליט בית משפט השלום בבאר שבע (סגן הנשיא בית אור; ת"פ 2181/07) לבטל את כתב האישום, הואיל והמשיבה לא נהגה על פי הוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982, וכדבריה: "המשיבה לא הודיעה לעורר על כך שבכוונתה להגיש נגדו כתב אישום... היא לא הבהירה לו בכתב מדוע החליטה להגיש כתב אישום... זאת ועוד, כלל לא ניתן למנות מועדים בתיק זה, שכן לא ידוע ממתי למנות את מועד ה- 30 ימים בהעדר הודעה...". הביטול בא "על מנת לאפשר לנאשם למצות את זכות השימוע... מבלי שכתב האישום תלוי (ו)עומד מעליו"

(הדגשה הוספה – א"ר). עם ביטול כתב האישום בטל תוקפם של תנאי השחרור בערובה הכרוכים בו.

ד.

למחרת היום, ב- 7.6.07, הודיעה המשיבה לעורר ולבא כוחו בכתב, כי בדעתה להגיש נגדו כתב אישום הזהה לכתב האישום שהוגש. כן הודיעה המשיבה כי "לנוכח מהות האישומים והעובדה שתנאי השחרור... הסתיימו החלטתי להגיש את כתב האישום בטרם יחלפו 30 יום ממועד כתיבת הודעה זו", וכי היא מסכימה ליתן לעורר שימוע בלב פתוח ובנפש חפצה בכל מועד שיחפוץ בכך. ביום 10.6.07 הוגש כנגד העורר כתב אישום זהה למקורי (ת"פ 2328/07). כן הוגשה בו ביום בקשה לקביעת תנאי ערובה.

ה.

ביום 11.6.07 החליט בית משפט השלום באר שבע (השופט אקסלרד; ב"ש 5136/07), כי הבקשה לקביעת תנאי ערובה של העורר תידון בפני המותב אשר בפניו הונח כתב האישום החדש להכרעה בתיק העיקרי, שכן גורל הבקשה תלוי בגורל כתב האישום החדש, שהועלתה לגביו הטענה בקשר להיעדר שימוע. באותו יום הוצא, בהליך אזרחי מטעם המתלוננת, צו הגנה נגד העורר, לפיו נאסר עליו להטרידה או לפגוע בפרטיותה בכל דרך ובכל מקום, והוטלו תנאים מגבילים של מרחק ונשיאת נשק.

ו.

המדינה עררה על החלטת השופט אקסלרד. ביום 14.6.07 החליט בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא אזולאי; ב"ש 21185/07), כי לא היה מקום ליצור, מבחינת התנאים המגבילים, חלל משמעותי – בן שבועיים – ממועד הדיון בבקשה למעצר ועד למועד הדיון שנקבע למענה לכתב האישום; זאת, נוכח העבירות החמורות המיוחסות לעורר, והמצביעות על מסוכנות כלפי המתלוננת וכלפי הציבור. נקבע, כי שאלת תוקפו החוקי של כתב האישום ראוי שתיבחן כדרך שנבחנות הראיות, היינו במדידת הסיכון מול הסיכוי, "כך שבה במידה שיש סיכוי סביר שהטענה תידחה, יכול להיות בכך כדי להשליך על ההחלטה בבקשה למעצר, וככל שיש סיכוי סביר שהבקשה לביטול כתב האישום לא תתקבל, וסיכויים סבירים להוכחת האישום מעבר לספק סביר, היה מקום לקבוע תנאי שחרור מגבילים". בשל הסיכוי הסביר כי כתב האישום לא יבוטל, וכך באשר להוכחת אשמת העורר נוכח הראיות המצויות בתיק החקירה, החליט בית המשפט המחוזי להחיל על העורר תנאים מגבילים כפי שנקבע בב"ש 4512/07 מיום 17.5.07. תנאים אלה כללו חובת הימצאות בחוותו ("מעצר חווה"). נקבע, כי תחילה יתקיים דיון באשר לכתב האישום, ואם יוחלט שלא לבטלו, ידון שופט המעצרים בתנאים. ביצוע ההחלטה עוכב ב- 48 שעות מיום 14.6.07. מכאן הערר.

ז.

נטען בערר, כי שגה בית משפט קמא בקבעו שבית משפט השלום (השופט אקסלרד) דחה את ההכרעה בבקשה לקביעת תנאי השחרור מבלי לקיים דיון בנסיבות; מהחלטת בית משפט השלום עולה, כי שקל את השיקולים הצריכים לעניין, גם אם עשה כן בתמציתיות. שנית, נטען כי הקביעה לפיה יש לבחון את הסיכוי לביטול כתב האישום כשם שבוחנים ראיות, נכונה לגופה במקרה רגיל אך אינה מתאימה לנסיבות המקרה הנוכחי: זאת נוכח החלטת בית משפט השלום (סגן הנשיא בית אור) ביום 6.6.07 כי יש למחוק את כתב האישום הראשון הואיל ולא התקיים בעניינו של העורר שימוע; העובדה שהמשיבה לא עירערה על אותה החלטה; העובדה שהמשיבה חידשה אותו כתב אישום תוך התעלמות מהחלטת בית המשפט למחיקתו, ומקביעתו כי ייערך לעורר שימוע "מבלי שכתב האישום תלוי עומד מעליו", ובכך פגעה כנטען בעקרון היסוד של כיבוד צוי בית משפט ובזכותו של העורר להליך הוגן. שלישית, נטען כי מאחר שהעורר היה משוחרר מיום 6.6.07 ועד ליום 14.6.07 ללא תנאים מגבילים, על הדרישה להגביל את חירותו להיות מעוגנת בנסיבות חריגות ומיוחדות – ולא כך בענייננו. רביעית, נטען כי ניתן בקשר לעורר צו (אזרחי) למניעת הטרדה – שהעורר נכון להאריך את תוקפו – אשר מבטיח את מטרות תנאי השחרור בערובה להם עתרה המשיבה.

ח.

הגם שנקבע דיון בערר ליום 21.6.07, ביקש בא כוחו – ובהסכמת המשיבה – לדחות את הדיון לאחר יום 24.6.07, מועד בו קוים דיון בבית משפט השלום בין השאר באשר לכתב האישום. בפתח הדיון ב- 26.6.07 נמסר, כי הדיון נערך אך טרם ניתנה החלטה.

ט.

(1) בדיון הטעים בא כוח העורר את חריגותו וייחודו של המקרה, לשיטתו, בשל "הסיבוב השני" בו נתון האישום, ושעל כן ראוי היה להמתין בקביעת תנאים מגבילים עד להכרעה בכתב האישום המחודש. הדרך הנכונה,

לשיטתו, היתה לקיים שימוע בדחיפות, בתוך שבוע, ועד אז – לא להטיל תנאים מגבילים; משהוגש כתב אישום, תמה תקופת התנאים המגבילים שקדמו לו, אחרת משול הדבר להחזרת עובר לרחם אמו. עוד ציין, כי המדובר בעורר נורמטיבי ללא עבר פלילי, בסיטואציה ספציפית, וניתן אף להסתפק בצו ההרחקה האזרחי.

(2) באת כוח המדינה ציינה, כי ביטול כתב האישום בא כיוון שלא נמסרה ההודעה המתאימה לעורר כדרישת הדין; לפרקליטת המחוז שיקול דעת לפעול גם לפי סעיף 60א(ה), ולהגיש כתב אישום בטרם המועד הסטטוטורי, והדחיפות היתה נוכח הסיכון למתלוננת. ראיה לדבר, שב- 7.6.07, לאחר ביטול כתב האישום, הוגשה תלונה נוספת. לעורר ניתנה לאחר ההגשה (השניה) הזדמנות לשימוע אך הוא לא פנה; לכן עסקינן בתנאים מגבילים בתקופת ביניים, ובית המשפט המחוזי איזן נכונה ובאורח שקול, נוכח פחדה של המתלוננת; המדובר ב"מעצר חווה", ויש לו מקום.

(3) בא כוח העורר ציין כי לא פנה לשימוע כיוון שעתר לביטול כתב האישום השני, מתוך שסבר כי השימוע, משהוגש בחפזה כתב אישום זה, לא יהא בנפש חפצה כנכתב.

הכרעה

י.

ערר זה עניינו סיטואציה לא שיגרתית, שבה בוטל כתב אישום עקב אי מילויה הראוי של הוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי בעניין שימוע, וכפועל יוצא, רִיק (ואקום בלע"ז) שנוצר בתנאים המגבילים שהוטלו על העורר, משבטל אותו כתב אישום. בנסיבות אלה נשאלה השאלה הניתן לנקוט צעדים שבדין הפלילי שיהא בהם כדי להטיל הגבלות על העורר, נוכח מסוכנותו לכאורה כלפי המתלוננת, ואם כן – כיצד. בשיג ושיח בנושא זה עם בא כוחו המלומד של העורר בדיון בפני היתה גישתו, כי אם נוצר רִיק כאמור תרופתו היתה בקיום השימוע בתוך כשבוע, ואם יוחלט על הגשת כתב אישום לאחריו, דיון מידי בתנאי הערובה - ולפי שעה די היה לשיטתו בתנאי ההגבלה האזרחיים, ללא הגבלה פלילית. חוששני, בכל הכבוד, כי אין בידי לקבל גישה זו. ראשית, היה על פני הדברים יסוד לצורך בתנאים מגבילים, בשל הסיכון למתלוננת, והיה ראוי איפוא למצוא את הדרך המשפטית ההולמת לקביעתם. לא היה די בתנאים האזרחיים, ראשית, כיוון שלא על המתלוננת אלא על המדינה מוטלת החובה לאכיפה, ושנית, ביום ביטולו של כתב האישום וימים אחדים לאחריו לא היה בנמצא צו הגנה אזרחי. השאלה היא איפוא מהו המקור המשפטי הנכון להטלת תנאים מגבילים, בהיווצר אותו רִיק שלאחר ביטולו של כתב האישום הראשון. סגן הנשיא המלומד בבית המשפט המחוזי סבר, כי לא היה מקום לרִיק כזה, והאיזון שמצא היה החלת אותם תנאים שנקבעו בהסכמה משהוגש כתב האישום הראשון (שבוטל), והמתנה עד לאחר הדיון בטענה בדבר כתב האישום השני, שאז יתברר אם יש צורך לשוב אל שופט המעצרים.

י"א.

(1) בשאלה האם אי קיום השימוע לפי סעיף 60א גורר בטלות יחסית באופן שניתן לקיים שימוע למפרע, או שמא בטלות מוחלטת נחלקו ערכאות דיוניות (ראו בין היתר ע"פ (ירושלים) 30541/06 מדינת ישראל נ' יצחק בן אברהם כהן (לא פורסם) ולעומתו תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1199/05 מדינת ישראל נ' אחיקם פולנסקי (לא פורסם)). ואולם, המשיבה לא עירערה על החלטת הביטול במקרה דנא, וממילא אין מתעורר הצורך לדון בסוגיה זו, והיא תיוותר בצריך עיון. בהחלטת סגן הנשיא בית אור מיום 6.6.07 נקבע מפורשות, כאמור, כי השימוע צריך להיערך בלא שכתב אישום תלוי ועומד. אזכיר, כי בהצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע) התשנ"ט-1999, הצעות חוק תשנ"ט, 376 מאת ח"כ אמנון רובינשטיין), נומקה הענקת זכות השימוע כך: "ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות, היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם". אכן כך, והדברים בודאי ראויים ועם זאת, יישומם אינו בחינת פשיטא במציאות החיים, שכן יתכנו נסיבות שבהן יש הכרח בראש וראשונה בשל אינטרס ציבורי, להגיש כתב אישום באופן מיידי, ומכאן סעיף 60א(ה) לחוק, המאפשר לפרקליט מחוז "להגיש כתב אישום בטרם חלפו 30 הימים, ואף בטרם פנה החשוד".

(2) ואכן על פי סעיף זה פעלה פרקליטת המחוז, וזאת מחשש פן אי הגשת כתב אישום תשלול את האפשרות לעצור את העורר (לפי סעיף 21 לחוק המעצרים), ובהמשך לשחררו בתנאים מגבילים (לפי סעיף 44 לחוק המעצרים) - אפשרות התלויה בהגשת כתב אישום. על כך קובל העורר, בטענו כי משבוטל כתב האישום, לא זו הדרך הנכונה.

אכן, אפשר להבין בנסיבות את המניע של פרקליטת המחוז בהחלטתה, קרי, הגנה על המתלוננת; עם זאת, הגשת כתב אישום יום לאחר שבוטל מעוררת קושי של – למצער – "מראית פני ההליך התקין", הן כלפי בית המשפט שביטל את כתב האישום, והן כלפי העורר, העומד בפני שימוע לאחר שבוטל בשל היעדר שימוע כתב האישום, והנה עליו לקיימו כשכתב האישום הוגש מחדש, בניגוד לאמירת בית המשפט בדבר שימוע שייערך בלא שכתב אישום תלוי מעל לעורר. לכן לטעמי היה מקום, גם אם באופן משפטי-פורמלי ניתן היה לפעול לפי סעיף 60א(ה) כפי שנעשה, לחפש דרך חלופית להשגת אותה מטרה ראויה של הגנה על המתלוננת.

(3) לכאורה ניתן היה לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים: "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים". משבוטל כתב האישום הראשון, נמצאנו חוזרים לצומת הדרכים שבסיום החקירה, קרי, המשיבה נכונה להצהיר על כוונתה להגיש כתב אישום, אך כתב האישום טרם הוגש. וכבר נאמר:

"פשיטא שבסיום החקירה אין מקום להמשך מעצר. אך המציאות שונה. במקרים רבים גם משנסתיימה החקירה מחייבת טובת הציבור כי העצור-החשוד לא ישוחרר, הן בשל המסוכנות הנשקפת עדיין ממנו, הן בשל חשש לשיבוש מהלכי משפט, התחמקות מאימת הדין וכו' והן מעצם העובדה שבתוך ימים אחדים יוגש נגדו כתב אישום עם בקשת מעצר עד תום ההליכים. ואם קיימת לכאורה בשלב זה עילת מעצר עד תום ההליכים, השחרור ממעצר עכשיו עשוי להיחשב החלטה בלתי ראוייה. הפתרון שמצא המחוקק הוא הארכת מעצר לשם הגשת כתב אישום, ולשם כך בלבד" (ב"ש (נצרת) 2543/02 מדינת ישראל נ' עפיף בן סעיד סארה

(לא פורסם) - השופט, כתארו אז, ממן; ראו גם בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' מחמוד בדווי , פ"ד נד(4) 794).

על פי זאת היתה אפשרות - דומה - לדחות את הגשת כתב האישום מבלי לשחרר את העורר מהתנאים המגבילים, תוך מתן עד חמישה ימים למשיבה לצורך קיום השימוע. במקרה שלפנינו, בו כתב האישום כבר היה מגובש ומוכר היטב לצדדים, די היה במסגרת זמנים זו כדי לקיים שימוע כראוי, ולמלא אחר החלטת סגן הנשיא בית אור כלשונה וברוחה; ואכן בא כוחו של העורר דיבר כאמור על שבוע ימים לשימוע (שלשיטתו כמובן היה העורר צריך להיות משוחרר בו) - אף שהתקשה ליתן מענה בהליך הפלילי למסוכנות כלפי המתלוננת (והפנה להליך האזרחי). דרך זו היתה זמינה במקרה דנא, והיה מקום לדעתי לילך בדרך זו, תוך שמירת האינטרס הציבורי באשר להגבלות.

(4) ברם, לא נכחד כי לא תמיד יאפשר סד זמנים זה גיבוש כתב אישום ועריכת שימוע, וודאי שאין הוא מאפשר לחשוד בכל מקרה את מלוא שלושים הימים המוענקים לו בסעיף 60א(ד) לחסד"פ ("חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה"). אכן, סוגיית קיום השימוע במקרים בהם נתון החשוד במעצר אינה פשוטה. יש מן השופטים שהעלו את האפשרות כי חובת השימוע כלל אינה חלה על מי שהיה "נתון במעצר, והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו" (ראו ת"פ (ירושלים) 2088/06 מדינת ישראל נ' ראמי אלגעאפרה (לא פורסם) - השופט פרקש; ת"פ (קריות) 156/06 מדינת ישראל נ' זיקרי יעל (לא פורסם) - השופט ארגמן). בכל מקרה הוצע כי במקרים כאלה יעשה פרקליט המחוז שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 60א(ה) - ויגיש כתב אישום "בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד". אכן המדובר באיזון עדין ובסוגיה מורכבת, אך דומה כי בנידון דידן אין מקום לקבוע בה מסמרות, ובכל מקרה ראוי כי הנוגעים בדבר במשרד המשפטים יתנו על כך את הדעת.

(5) כאמור, במקרה שלפנינו סבורני כי משניתנה הוראתה המפורשת של סגן הנשיא בית אור, היה מקום לכאורה לפעול במתכונת "הצהרת תובע" ולקיים את השימוע, מבלי לפגוע באינטרס הציבורי עליו ביקשה המשיבה להגן, ולהחליט לאור תוצאות השימוע באשר להגשת כתב האישום השני. הסוגייה של השפעת הגשתו של כתב האישום כפי שהוגש על תוקפו תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום (כנמסר התקיים דיון ביום 24.6.07) - ואין מקום לדון בה כאן.

(6) מנגד, מקובלת עלי עמדתו של סגן הנשיא אזולאי, לפיה היה מקום בנסיבות כי שופט המעצרים ידון בבקשה בעצמו בטרם הכרעה בסוגיית תקפותו של כתב האישום. במסגרת זו - כפי שציין בית המשפט המחוזי - היה על שופט המעצרים לשקול את השלכת אי קיומו של השימוע על קיומן של עילות המעצר. בנסיבות כפי שנוצרו, והואיל והמדובר בפעולה שבאופן משפטי-פורמלי כאמור (אילולא ביטול כתב האישום על-ידי סגן הנשיא בית אור) באה בגדר סעיף 60א(ה) - לא מצאתי מקום לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה תוכרע הבקשה לאחר ההחלטה, שבנסיבות יש לשער שתינתן בהקדם . אין לומר שהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, שכן כתב אישום הוגש ולעת הזאת הוא תלוי ועומד - ועילות המעצר נבחנו לגופן.

(7) על כן, ובנתון לכל אלה, לא אוכל להיעתר לערר , ואני מקוה שהנוגעים בדבר יתנו ליבם לאמור.