בש"פ 5314/09 נגיב סמאמרה נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ח' הורוביץ), שבה החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. אין ממש בערר.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר מלמד כי הוא פרץ לביתו של המתלונן במהלך הלילה, גנב רכוש שנמצא בבית וגנב את רכבו של המתלונן בעזרת המפתחות שהיו בביתו. בבוקר שלמחרת נראה העורר כשהוא נוהג ברכב הגנוב. כשהעורר הבחין בשוטרים, הוא נמלט מפניהם עד שנעצר במחסום. העורר דחף את אחד השוטרים והזדהה בפניו בשמו של אדם אחר, אלא שהוא נעצר והובא לדין. הנאשם, שהינו תושב שטחים, שהה באותו זמן בישראל ללא אישור כדין. עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים לבית משפט השלום. בית משפט השלום דחה את הבקשה, בקבעו כי "אין ראיות לכאורה" ואין עילת מעצר, והורה על שחרור העורר בכפוף לחתימתו על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח להבטחת התייצבותו להמשך ההליכים נגדו. המשיבה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את עררה, ובדין עשה כך, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

2.

העורר טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. כך, הוא טוען כי צבע המכונית ממנה ראו אותו השוטרים יורד, היה – לדברי השוטרים – שונה מצבע הרכב שנגנב. עוד טוען העורר כי לא בוצעו כל בדיקות טביעות אצבע ברכב או בבית שנפרץ, למרות בקשת העורר, וכי השוטרים לא היו בקשר עין איתו בשטחי מדינת ישראל, אלא רק בשטחים. העורר טוען גם כי כאשר נחקרה תלונתו כי השוטרים הפעילו כלפיו אלימות, חלק מן השוטרים הכחישו לחלוטין שימוש בכוח, וחלק אחר טען כי היה שימוש סביר בכוח, כך שנפגמת אמינותם. לבסוף, מציין העורר כי עברו הפלילי נקי וכי מ דובר בעבירת רכוש שאינה קשה.

טענותיו של העורר בכל הנוגע לקיום ראיות לכאורה – מופרכות על פניהן ובדין התערב בית-המשפט המחוזי בהחלטתו של בית-המשפט השלום. השאלה מהו הצבע של הרכב, כפי שנרשם בדו"ח השוטרים (כחול ולא אפור) אין לה כל נפקות שהרי אין מחלוקת כי העורר נתפס כשניסה לברוח מן הרכב בו נהג ואין מחלוקת כי הרכב ממנו ירד וממנו ניסה להימלט הוא הרכב שנגנב – הוא עצמו. השאלה מהו צבע הרכב שהעורר נהג בו – שהוא כאמור (ועל כך אין מחלוקת) הרכב שנגנב – חשובה כקליפת השום. הרכב עצמו נתפס והעורר עצמו נתפס כשניסה להימלט ממנו. ממילא ראיות לכאורה ברורות עומדות לחובת העורר. המעשים המיוחסים לעורר חמורים ומעידים על מסוכנותו והרשעותיו הקודמות (שגם לגביהן יש בפיו של העורר גרסה חריגה – כאילו אחר ביצע בשמו את העבירות) – כל אלה מקימים עילת מעצר.

דין הערר להידחות.