בש"פ 5316/02 רפאל שמר נ. עו"ד גיורא גרינברג

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור על החלטת כב' השופטת אלשיך בתיק בש"א 19944/01, בה הוחלט, במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, כי המבקש יאסר אם לא ישלם למשיב סכומי כסף אותם הוא חייב.

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה ניתנה ביום 11.4.02. המועד האחרון להגשת ערעור על החלטה זו היה ביום 26.5.02 (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982).

בתצהיר, המצורף לבקשה שבפניי, מסביר המבקש כי אביו המנוח נפטר ביום 22.5.02. לטענתו, בשבועות שקדמו לפטירתו מצבו של המבקש התדרדר מאוד והוא היה טרוד בכל יום בטיפול ובשהייה עמו. לאחר הפטירה והשבעה טוען המבקש כי נאלץ לסעוד את אמו, אשר בריאותה הושפעה לרעה מן המצב. לטענת המבקש, המיוצג על ידי עורך דין, בנסיבות אלה לא היה בידו להפגש עם עורך דינו ולסכם עמו על הגשת הערעור, ומכאן בקשתו להארכת המועד להגשת הערעור.

המבקש טוען עוד כי מאסרו, על פי החלטת בית משפט קמא, עלול לגרום לו לפגיעה בלתי הפיכה, אשר ביטויה הוא הן ברמה האישית והן בהיבט הכלכלי. בהיבט האישי טוען המבקש, כי הוא אדם נורמטיבי, כבן 55, וכי הכנסתו למאסר תהא במצב זה כדבר שלא יוכל לעקל. בהיבט הכלכלי מאסרו עלול לפגוע פגיעה בלתי הפיכה במקום פרנסתו.

אמת המידה החלה על ההליך שבפניי, הוא הליך של בזיון הנוגע להארכת מועד בתחום האזרחי, דורשת כי יוכח טעם ממשי, להצדקת הארכה המבוקשת (ראו בש"פ 4445/01 גל נ' קצנושוילי פ"ד נו (1) 210) . אני ער לכך, כי במקרה שבפניי המדובר הוא באמצעי אכיפה קיצוני, היינו, צו לכליאתו של המבקש. במצב זה, ניתן להפעיל אמת מידה מתחשבת יותר במבקש נוכח חומרתו של האמצעי. עם זאת, ביסודם של הדברים אין מדובר בהחלטה פלילית באופיה, כי אם בהחלטה אזרחית אשר תכליתה לאכוף פסק דין אזרחי. על כן, אין מקום לאמץ במקרה זה את אמת המידה הנהוגה ברגיל בהליכים פליליים (ראו בהרחבה לעניין זה בפרשת גל הנ"ל).

בחינת הבקשה שבפניי על רקע אמת המידה האמורה, מעלה כי אין הבקשה מגלה עילה מספקת למתן הארכה המבוקשת. בין מועד פטירתו של אבי המבקש לבין מועד הגשת הבקשה שבפניי חלפו כשלושים ימים. המבקש ידע היטב באותה תקופה על החלטת בית המשפט קמא, אשר הורתה על מאסרו. המבקש אינו טוען אחרת. אין המבקש מצביע על נסיבות אשר מנעו ממנו, במהלך התקופה האמורה, הגשת בקשה מתאימה לארכה. אף כי מוכן אני לצאת מהנחה, כי תקופת השבעה לאחר פטירתו של אבי המבקש אינה צריכה לבוא בחשבון התקופה בה ניתן לצפות ממנו לנקוט בהליכים המתבקשים, הרי שגם על רקע זה נגועה הבקשה שבפניי בשיהוי כבד ובלתי מוסבר. הטענה כי על המבקש היה לסעוד את אמו באותה תקופה אינה מסבירה את מחדלו, ומה גם שאינה מגובה בכל פירוט או תיעוד ממשיים. זאת ועוד, דווקא על רקע חומרת האמצעי בו מדובר ניתן היה לצפות כי המבקש יפעל תוך שקידה סבירה בהגנה על עניינו ולא יותיר עניין זה לרגע האחרון ממש, תוך חריגה מהותית ממסגרת המועדים שנקבעה בדין.

במצב זה, איני סבור כי הבקשה שבפניי מגלה עילה מספקת להארכת המועד המבוקשת. יש לזכור כי המדובר באכיפתו של פסק דין שניתן לפני שנים אחדות וכי כנגד האינטרס של המבקש עומד גם אינטרס המשיב באכיפתו של פסק דין כזה. נראה לי כי המשיב רכש ציפיה ראויה להגנה כי לא יוגש עוד ערעור על החלטת הבזיון, וכי עניין זה הגיע סוף סוף לסיומו.

נוכח שיקולים אלה, איני רואה מקום להעתר למבוקש.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

העתק מהחלטה זו יישלח בדחיפות לבאי כוח הצדדים.