בש"פ 5326/98 מוסטפא זעארי נ. מדינת ישראל

שני העוררים הואשמו בבית-משפט השלום בחיפה בעבירות של כניסה לישראל ושהייה בה שלא כדין, וכן בהתפרצות לבנין שאינו מקום מגורים וגניבה - עבירה לפי ס' 407(ב) לחוק העונשין.

השניים נעצרו ביום שבת 25.7.98 סמוך לשעה 09:10 בבוקר בירושלים, כשברכב בו נסעו נמצאו מוצרי חשמל רבים. מוצרים אלה זוהו בוודאות כמוצרים שנגנבו מבית עסק בחיפה, בשעות הערב, ב24.7.98- ערב לפני תפיסתם. במכונית נתפסו עוד, כלים המשמשים בדרך כלל לפריצות: מספריים גדולים, מספרי חיתוך

וג'בקה. ערכם של המוצרים החשמליים שנגנבו מאותו בית עסק הוא כ150,000- ש"ח. בית משפט השלום ציווה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים בקבעו כי המוצרים שנתפסו בחזקת העוררים הינם ראייה לכאורה לצורך הרשעתם בפריצה, נוכח החזקה התכופה.

בא-כוח העוררים העלה טענות שונות כדי להפריך את המסקנה המתבקשת מן החזקה התכופה אולם בית המשפט דחה את כולן. עוד קבע בית המשפט כי עבירות מן הסוג המיוחס לעוררים מקימות עילת מעצר, וכי חלופת מעצר לגביהם אינה מעשית עקב היותם תושבי השטחים שבשליטתה של הרשות הפלשתינית.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי חיפה אשר לא ראה להתערב בהחלטה של בית משפט השלום ומכאן הערר שלפנינו.

בא כוחם המלומד של העוררים עשה כל שניתן לשכנעני כי הראיות נגד מרשיו אינן מספיקות כדי להקים את החזקה התכופה ומכל מקום כי יש בידו להפריכה. עוד טען כי היותם תושבי הרשות הפלשתינית אינה שוללת אפשרות של שחרורם בתנאי חלופה למעצר.

שקלתי את טענותיו של הסניגור המלומד ביחס לחולשת ראיות התביעה, כי לא ניתן משקל מספיק לאליבי שהציגו מרשיו ולעובדה שהוא הציג בבית המשפט המחוזי קבלה של סוחר מבית לחם, אשר מכר להם לפי טענתם את הסחורה הגנובה.

לא מצאתי ממש בטענת האליבי לפיה בערב שקדם לתפיסה נכח העורר מס' 2 בברית מילה שנערכה לבנו. אישור הרופא בדבר עריכת הברית אינו מציין כי העורר נכח שם, ומכל מקום, גם אם הגיע לבית החולים באותו ערב, אין ללמוד מכך שלא יכול היה להמצא בחיפה בשעות שבין יום שישי אחר-הצהריים לבין יום שבת בבוקר.

גם הקבלה שהוגשה כדי להראות כי הסחורה נמכרה לעורר על ידי אדם בשם עדנאן ג'אבר מעוררת תמיהות שכן היא נושאת תאריך 24.7.98 ולגירסת העוררים הסחורה נרכשה ביום 25.7.98 בבוקר.

בהודעותיהם של העוררים במשטרה אף היו סתירות לגבי השאלה האם ניתנה להם קבלה. שניהם ציינו כי לא ניתנה להם קבלה. כן נתגלו אי-התאמות בין העוררים ביחס לסכום שלטענתם שילמו עבור הסחורה - האחד טען כי שילמו סך של 700 ש"ח; השני טען כי שילמו 3700 ש"ח.

ניתן, איפוא, לקבוע כי בשלב זה של ההליך לא עלה בידי העוררים לערער את החזקה הראיתית שקמה נגדם.

התלבטתי לא מעט בשאלה אם ניתן להסתפק בחלופה למעצר, במיוחד בהתחשב בעובדה שהעוררים מתגוררים בתחום הרשות הפלשתינית וקיים קושי ממשי להבטיח את התייצבותם למשפטם.

כבר הבעתי דעתי בעבר, כי בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בכך שקל יותר לתושב אזורים אלה להמלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיו. זוהי איפוא, נסיבה בעלת משקל, אך לא בהכרח מכריעה, בענין החלופה. לפיכך יש לבדוק, בנוסף לקושי בניהול המשפט ובהבטחת התייצבותם של נאשמים, גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעברינים עצמם.

בענין שלפנינו תלויים ועומדים נגד שני העוררים שני תיקים בעבירות מאותו סוג. העוררים נכנסו לשטח ישראל בדרך צדדית ומבלי שהיה בידם רשיון תקף לשהייה בישראל. קיים איפוא סיכון כי הם לא ירתעו מלשוב ולהכנס שלא כדין לצורך ביצוע עבירות וקשה יהיה למנוע את הסיכון הנשקף מהם.

אשר על כן הערר נדחה.