בש"פ 5330/00 שאדי אבו טפלה נ. מדינת ישראל

בתאריך 21.3.00, בשעות הלילה המאוחרות, באיזור מועדוני הלילה במפרץ-חיפה, תקפו מספר אנשים את אלי לזרוב ואת מנחם אבאבייב (להלן: המתלוננים), דקרו אותם בסכינים, ופצעו אותם באורח קשה.

נגד העורר לבדו הוגש כתב-אישום בבית-המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. זאת, על-יסוד זיהויו של העורר על-ידי אחד המתלוננים במסדר זיהוי תמונות. בנוסף, נמצאו ראיות המעידות, כי העורר שהה באותו איזור, וכי העילה לתקיפה הייתה סכסוך בין המתלוננים לבין תוקפם. הסכסוך נבע מכך שחברתו של העורר פגעה (או כמעט ופגעה) באמצעות רכבה במתלוננים או במי מהם. כן הצביעו הראיות על כך שהעורר עצמו היה במקום, ואילו הוא הכחיש זאת.

לבקשת המדינה, נעצר העורר על-ידי בית-המשפט המחוזי, לאחר שבית-המשפט מצא, כי ראיות אלה מספיקות למעצר, אף שציין, כי "יש סימני שאלה לגבי הזיהוי". הפירכה בראיות הזיהוי נעוצה בכך שהמזהה הצביע לא רק על תצלומו של העורר כאחד מתוקפיו, אלא גם על תצלומו של אחיו. הסתבר, כי האח היה נתון במעצר באותו לילה. עם-זאת, סבר בית-המשפט המחוזי, כי אין בכך כדי להחליש את הזיהוי, לאור הדמיון בין האחים.

בערר שלפניי נטען, כי הראיות לכאורה שהוצגו על-ידי התביעה אינן מספיקות למעצר. עם זאת, הסכים העורר, כי תקבע לו חלופת מעצר.

ערר זה בדין יסודו.

הסברו של בית-המשפט המחוזי, באשר לדמיון בין האחים איננו מובן לי. המתלונן טען, כי שני האחים השתתפו בתקיפתו. ברי, כי אלמלא היה האח במעצר, היה מוגש נגדו כתב-אישום.

הראיות התומכות לעצמן, בהצטרפן לראיית הזיהוי המוחלשת, הן בגדר ראיות לכאורה, אך הן אינן בעוצמה מספקת למעצר.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר. כמוסכם על-ידי באי-כוח העורר, ישוחרר העורר, על-פי חלופת מעצר שתקבע לו על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה. העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה בדבר תנאי השחרור ומילוי תנאים אלה, או עד להכרעה בת"פ 276/00, הכל לפי המוקדם.