בש"פ 5363/03 מדינת ישראל נ. בצלאל קהלני

ביום 16.6.02 תקף המשיב אישה בצורה קשה ביותר, ובעקבות כך הוגש ביום 23.6.02 כתב האישום בגינו התבקש בית משפט השלום להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. את הבקשה הזו דחה בית המשפט, הואיל וסבר כי ראיות התביעה אינן נהירות דיין. יומיים בלבד לאחר שהמשיב שוחרר ממעצרו, נמצא כי הפר את תנאי השחרור, כאשר במקום לשהות במעצר-בית הוא נמצא במועדון כשהוא בגילופין. בעקבות כך הוחזר העורר למעצר ממש בו הוא נתון עד היום.

זו בקשה שניה שמגישה המדינה להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. על פני הדברים נראה כי ההליכים בעניינו של המשיב אכן נמשכו מעבר לסביר, אך נדמה כי האשם לכך רובץ לפתחו של המשיב ולא אחר. שמיעת הראיות בתיק זה החלה בחודש אוקטובר 2002, ואף שלא נשמעה ברציפות, נראה כי ניתן היה לסיים את ההליכים כבר בתחילת שנת 2003. אך בשלב זה הודיעו הצדדים כי גיבשו הסכם טיעון במסגרתו הודה המשיב בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, וצרף תיקים נוספים שגם בהם הודה. בעקבות כך הורשע המשיב, הצדדים טענו לעונש, והתיק נדחה לחודש מרץ 2003(!) למתן גזר דין. בחודש פברואר ביקש המשיב לחזור בו מהודאתו, ובית המשפט שנעתר לו נדרש לקיים את המשך המשפט כהילכתו.

בתאריך 12.6.03 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המשיב בה הורשע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שיבוש מהלכי משפט, איומים וכליאת שווא. הטיעונים לעונש נדחו לתחילת חודש יולי, אך באת כוח המשיב מתנגדת להארכת מעצרו של שולחה, הואיל והיא סבורה כי המשיב היה נתון במעצר ממושך שדי היה בו כדי לסיים את ההליכים בעניינו במועד הקבוע בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

כאמור, מקובלת עלי הטענה כי ההליכים בתיק זה נמשכו מעבר לדרוש. אולם לנוכח חומרתן של העבירות בהן הורשע המשיב ונסיבותיהן, מחד, וסיומם הקרוב של ההליכים, מאידך, החלטתי להיעתר לבקשת המדינה, ואני מורה על מעצרו של המשיב ל-45 ימים, החל מיום 19.6.03 או עד למתן גזר הדין בת.פ. 2032/02 של בית משפט השלום בפתח תקוה, הכול לפי המוקדם.