בש"פ 5368/00 עודה אלימטל נ. מדינת ישראל

עניינו של הערר הוא בסכסוך דמים בין שתי משפחות בשבט אל-עזאזמה, שבסופו נרצח לבאד זניד (להלן: הקרבן), וכן מצא את מותו אחד מתוקפיו, סלמאן אלאמיטל. במסגרת פרשה זו, מואשמים שמונה אנשים, ובהם העורר, בשני כתבי-אישום נפרדים. אחד מכתבי-האישום הוגש נגד שניים מן התוקפים, המשרתים בצה"ל, ואילו כתב-האישום השני הוגש נגד העורר וחמישה אחרים בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. כתב-אישום זה מייחס לעורר ולחמשת האחרים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ורצח בכוונה תחילה.

לפי כתב-האישום, נסעו כל השמונה ועימם סלמאן אלאמיטל, לאחר שהצטיידו ברובים, אקדחים וסכין, סמוך לאיזור רמת-חובב, שבו נמצא הקורבן וירו לעברו. הלה השיב אש, פגע בסלמאן אלאמיטל, ואזי המשיכו תוקפיו לירות לעברו, עד אשר נגרם מותו.

כתב-האישום מושתת על עדות בנו בן ה15- של הקורבן, שהיה עד ראיה למעשה. הבן סיפר, כי ראה את העורר ואת אחיו, סאלם ופראג' אלאמיטל, המואשמים עימו באותו כתב-אישום, בסמוך לפני הירי, אך לא מנה את שמות השלושה בין היורים שאת שמותיהם הזכיר.

עניינם של סאלם ופארג' - שהתנגדו לבקשת המדינה לעצרם עד תום הליכי המשפט - נידון על-ידי סגן-הנשיא יהושוע פלפל. הלה קיבל את טענתם, לפיה עדות הבן אינה ראיה לכאורה המספיקה למעצרם, והורה על שחרורם בערובה. לאור החלטה זו, הגיש העורר, אשר נעצר עוד קודם לכן עד תום ההליכים, בקשה לעיון חוזר. בקשתו הובאה בפני הנשיא אפרים לרון. בהחלטתו, הסתייג הנשיא לרון מהחלטתו של סגן-הנשיא פלפל, והוסיף, כי כנגד העורר קיימת גם ראיה נוספת, והיא שיחת טלפון מוקלטת למגן-דוד-אדום, אשר בגידרה הוזמן אמבולנס ממגן-דוד-אדום מיד לאחר הירי. מספר הטלפון הנייד שנמסר למגן-דוד-אדום היה מספרו של הטלפון הנייד הרשום על-שם העורר.

כנגד החלטת סגן-הנשיא פלפל לא הגישה המדינה ערר. לעומת זאת, היא הגנה על החלטת המעצר בעניינו של העורר. זאת, בהסתמכה על הראיה הנוספת הנוגעת לטלפון הנייד.

לנוכח עמדת המדינה, אשר אינה חולקת עוד כי עדות הנער, כשלעצמה, אינה מספיקה למעצר, הרי שגם בצירוף הראיה הנוספת אין מקום להבחין בין העורר לבין אחיו, סאלם ופארג' אלאמיטל. זאת, לאור העובדה שהעורר הסביר, כי במועד הרלוואנטי לא היה מכשיר הטלפון הנייד ברשותו. עדותו של העורר נתמכה על-ידי עד שאישר, כי הוא זה שהחזיק באותו יום בטלפון הנייד. אכן, העד מכחיש שעשה שימוש בטלפון הנייד, בעוד שקיימות ראיות טכניות אובייקטיביות המלמדות על שימוש בטלפון הנייד לפני הירי ולאחריו, ברם, בראיות אלה בלבד אין כדי לאשש את משקלה הסגולי של הראיה הנוספת, שפחת באופן משמעותי, לנוכח הסברי העורר.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים: הפקדת 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית; המצאת ערבות צד ג' על-סך 100,000 ש"ח; מגורים במקום המרוחק, למיצער ב30- ק"מ, מגבולות השבט אל-עזאזמה, וכן הימנעות מיצירת קשר כלשהו עם עדי התביעה ועם הנאשמים האחרים.

כמו כן, על העורר למסור למפקד תחנת משטרת העיירות את הכתובת שבה יתגורר, ועליו להתייצב אחת ליום בתחנת המשטרה שיקבע מפקד משטרת העיירות, מחוץ לתחום 30 הקילומטרים האמורים.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר להפקיד דרכונו, אם יש ברשותו דרכון, במשטרה.

עד למילוי תנאים אלה, יישאר העורר במעצר.