בש"פ 5389/02 מרום דן נ. מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ

החלטתי מיום 1.7.02 אינה מצריכה הבהרה כלשהי. עם זאת, לאור הטענות התמוהות שמעלה ב"כ העורר בבקשתו, אבהיר בזה כדלקמן:

1.אכן, בערר עתר העורר "להורות כי החלטות כבוד בית משפט קמא מיום 3.6.02 (נספח ו' לערר זה) ומיום 5.6.02 (נספח ז' לערר זה) ניתנו שלא כדין ועל כן דינן להתבטל. ופועל יוצא מהאמור כי ההחלטה השרירה והקיימת בעניין הערבויות הינה החלטת כבוד בית המשפט קמא מיום 22.5.02 בבקשה לעיכוב ביצוע". כפועל יוצא מכך, התבקש בית המשפט להשיב או להורות על ביטול כל הערבויות שניתנו והכל כמפורט בערר.

2.זכור לי בצורה ברורה, כי במהלך טיעונו בעל-פה הצהיר ב"כ העורר דברים שרשמתי בעת הדיון כרישומי בית משפט: "לא ידעתי על בקשת ההבהרה. לא התבקשתי להגיב. לא היה מקום להגיב. לתת תוקף להחלטה מ22.5.02-. לא הוגש לגביה ערר, אלא בקשת הבהרה". בפרוטוקול המודפס על-ידי הקלדנית נרשם בין השאר מפיו "...לא הייתי מעלה בדעתי לאחר החלטה של שופט לפנות לבית המשפט שיבהיר את מה שאמר. אני גם לא ידעתי שהתבקשה הבהרה..." .לפיכך, תמוה הוא (אם לדבר בלשון המעטה) האמור בבקשת ההבהרה ורוצה אני להאמין שהאמור בסעיף 2 בה, בטעות או בשכחה יסודו.

3.לאחר עיון בחומר, מצאתי כאמור בהחלטתי, כי יש להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי על מנת לדון בטענות שהועלו בערר כנגד שתי החלטותיו. כאשר מועלות טענות נגד החלטות שניתנו על פי הטענה שלא כדין והן לא הועלו בפני בית המשפט שנתן אותן, ראוי הוא שהן תבאנה לראשונה בפני אותו בית משפט.

הבקשה נדחית.