בש"פ 5389/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בחודש נובמבר 2011, הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המשיבה 2 (להלן: הנאשמת ) שבו יוחסו לה עבירות תקיפה ואיומים שביצעה לכאורה כלפי בן-זוגהּ המבקש. המדינה ביקשה לעצור את הנאשמת עד תום ההליכים נגדה, אך במסגרת הליכי המעצר הסכימה לשחרורה לחלופת מעצר. בהתאם, הורה בית משפט השלום (כב' השופט ש' בקר ) על שחרור הנאשמת למעצר בית בתנאים מגבילים, לרבות צו איסור על יצירת קשר ישיר או עקיף עם המבקש.

2.

ביום 14.6.2012 פנה המבקש לראש מפלג תביעות ת"א, בבקשה לביטול הצו האוסר על הנאשמת ליצור עימו קשר. לדבריו, צו איסור יצירת הקשר מקשה עליו בגידול בתם המשותפת הנמצאת במשמורתה של הנאשמת. המבקש טען כי התנאים המגבילים אינם נדרשים עוד, והותרתם על כנם מביאה לפגיעה חמורה בטובת בתם הפעוטה. פנייתו זו נענתה בשלילה על-ידי המאשימה, על רקע השלב המוקדם שבו מצויים ההליכים בתיק, ונוכח חומר החקירה בתיק המלמד על מסוכנות רבה הנשקפת מהנאשמת.

3.

המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורה ממעצר של הנאשמת. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' עוזיאל ) דחה את הבקשה, בקובעו כי אין למבקש זכות עמידה להגשת הבקשה דנן, שכן החוק מאפשר רק לעצור, משוחרר בערובה או תובע להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) דחה את ערר המבקש, בקובעו כי אין לו זכות עמידה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי יש לאפשר לנפגע עבירה, שתנאי שחרורו של הנאשם פוגעים בזכויותיו, לנקוט בהליכים לפי סעיפים 52(א) ו-53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) שעניינם בקשה לעיון חוזר וערר על החלטת בית המשפט בעניין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה. אמנם, רשימת הזכאים להגיש בקשה לעיון חוזר וערר על החלטה כאמור כוללת "עצור, משוחרר בערובה או תובע", אלא שלדברי המבקש אין מדובר ברשימה סגורה וניתן לכלול בה צדדים נוספים הנפגעים מההחלטה. תימוכין לפרשנותו מוצא המבקש בהלכה שנקבעה בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991) (להלן: הלכת חסן ), שמאפשרת בנסיבות מסוימות גם למי שלא היה צד להליך המקורי לערער על החלטה שיפוטית שיש בה משום פגיעה בזכויותיו.

בהחלטתי מיום 10.7.2012, הוריתי למבקש להבהיר מדוע לא הוגשה בקשה לעיון מחדש מטעם הנאשמת, שכן ככל שעולה מהבקשה והמסמכים שצורפו לה, נראה כי מדובר באינטרס משותף לשניהם. בהודעתו, ציין המבקש כי הוא אינו יודע מדוע לא הוגשה בקשה כאמור, למרות שהבין כי קיימת כוונה להגשתה. ממילא, כך המבקש, טענתו היא כי יש להכיר בזכות העמידה שלו ללא תלות בהחלטתה של הנאשמת.

5.

דין הבקשה להידחות. מבלי לקבוע מסמרות בטענותיו העקרוניות של המבקש בדבר תחולת הלכת חסן על עניינו, הרי שגם אם היתה לה תחולה (ויודגש כי אינני מכריע בשאלה זו), ממילא הדרך הדיונית המתאימה להעלותן היא בדרך של הגשת ערעור על החלטת בית משפט השלום, ולא על-ידי הגשת בקשה לעיון מחדש לערכאה הדיונית כפי שנעשה במקרה זה. במסלול הדיוני בו הלך המבקש, אין עילה להתערב בקביעתם הנכוחה של הערכאות דלמטה. למעלה מן הצורך ולגופם של דברים, הנחתי היא כי עניינה של בתם המשותפת של בני הזוג ועניינו של המבקש ייכלל בגדר השיקולים שאותם ישקלו ב"כ המאשימה וב"כ הנאשמת בהחלטתם אם להגיש בקשה לעיון מחדש בתנאי שחרורה של הנאשמת ממעצר.

הבקשה

נדחית.