בש"פ 5390/00 מדינת ישראל נ. כמאל תורכ

חמשת המשיבים מואשמים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות וגניבה, היזק בזדון, החזקת נשק שלא כדין ונשיאת כלי-נשק שלא כדין. כן מואשמים הם במאה ועשרים עבירות של גניבה.

בכתב האישום נטען, כי המשיבים ושניים נוספים, אחד בשם אמיר כהן ואדם נוסף, קשרו קשר לפרוץ לסניף בנק-המזרחי בחולון, ולגנוב את תכולת הכספות המצויות בחדר-הכספות שבבנק. עוד נטען, כי קשר זה הוצא אל הפועל על-ידי כך ששניים מן הנאשמים חדרו לחדר-הכספות, פרצו למאה ועשרים כספות, וגנבו מליוני דולרים, וכן תכשיטים וזהב.

החמישה נעצרו עד תום הליכי משפטם, לאחר שבית-המשפט המחוזי קבע, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה, מספיקה למעצרם. המשיב 3, יחיא תורכ, ערר על החלטה זו בפני בית-משפט זה ועררו נדחה.

משפטם של המשיבים לא הסתיים תוך תשעה חודשים, והמדינה ביקשה להאריך את מעצרם בתשעים ימים. מבין חמשת המשיבים, התנגד המשיב 3 בלבד להארכת המעצר, בטענה כי חל כרסום בתשתית הראייתית.

בהחלטה להארכת המעצר, שניתנה על-ידי השופטת איילה פרוקצ'יה נכתבו הדברים הבאים:

בענייננו מדובר במשפט מורכב, במספר נאשמים, ובתשתית ראייתית המצריכה השקעת זמן שיפוטי ניכר. הנתונים מעידים על כך שהגורמים המעורבים בניהול המשפט עושים את הנדרש על מנת לקדמו ביעילות. מצד שני, מסוכנותם של המשיבים לציבור ... היא ברורה על פניה, הן על שום עברם הפלילי והן נוכח העבירות המיוחסות להם בהליך זה, שתשתית ראייתית לכאורית נמצאה לו. יתר על כן, אין לשלול קיומה של סכנה להימלטות מי מן המשיבים מן הדין באם ישוחררו לאחר שאחד הנאשמים בפרשה זו שוחרר ונעלם...

אינני מוצאת כי יש להבחין בין (המשיב 3) לבין שאר המשיבים...

טענות הנאשמים בדבר כרסום בראיות התביעה מועלות בדרך כלל במסגרת הליך עיון חוזר ולא במסגרת בקשה להארכת תקופת מעצר מעבר לתשעה חודשים, שהרי מוקד הענין העומד לבירור בבקשה כזו נוגע לגורמי התמשכות ההליכים וההשלכות מכך.

מעצרם של המשיבים הוארך, איפוא, בתשעים ימים. בתקופה זו הסתיימה פרשת התביעה, ובבקשה שלפניי מבקשת המדינה להאריך בשנית את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים. הפעם, מתנגדים לבקשה כל המשיבים, והמשיב 3 שב וטוען, כי הראיות לכאורה נגדו נחלשו במהלך המשפט. בעניין זה אני מפנה את המשיב 3 להגיש בקשה לעיון חוזר, ואם זו תדחה, יוכל להגיש ערר כנגדה.

עקב מורכבותו של המשפט, ניהולו בקצב ראוי, וכן נוכח מסוכנותם של המשיבים, אין מנוס מלהעתר לבקשתה של המדינה. ככלל, כפי שהדבר עולה מהוראות החוק, המאזן בין חרות האדם לבין שמירה על שלום הציבור, יש לשחרר נאשם הנתון במעצר כעבור תשעה חודשים מיום הגשת כתב-האישום נגדו. זהו הכלל, אך המחוקק שיווה לנגד עיניו משפטים שלא ניתן לסיימם בתקופה זו. לכן, ניתנה לשופט בית-המשפט העליון הסמכות להאריך את המעצר, בכל פעם בתשעים ימים בלבד, כאשר מספר ההארכות איננו מוגבל.

המשיבים טענו, כי לא ניתן יהיה לסיים את משפטם בתוך תקופת ההארכה השנייה, וכי תידרשנה הארכות מעצר נוספות, שאת מספרן לא ניתן להעריך.

לנוכח קצב ניהול המשפט נראה לי, כי במאמץ ראוי ניתן לסיימו במועד הנראה לעין. על-כל-פנים, כל עוד מסוכנותם של המשיבים בעינה עומדת, הרי שהעובדה שלמרות המאמצים, לא הסתיים עדיין משפטם, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לשחרורם מן המעצר.

מובן, עם-זאת, כי ראוי הוא שבית-המשפט המחוזי ימשיך לעשות את כל הדרוש לסיום המשפט מהר ככל הניתן.

אשר-על-כן, אני מקבלת את בקשת המדינה, ומורה על הארכת מעצרם של המשיבים, החל מתאריך 10.8.00 בתשעים ימים, או עד למתן גזר-דין בת"פ 40313/99 ו40314/99- (בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו), הכל לפי המוקדם.