בש"פ 5390/04 איהב עבדול קאדר נ. מדינת ישראל

על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגד העורר לבית משפט השלום בטבריה, פרצו העורר ושניים מחבריו באחד מימיו של חודש אפריל 2004 לדירה, גנבו ממנה פריטי רכוש שונים וכן מפתחות של רכב, ולאחר מכן הם גנבו גם את הרכב עצמו. בתאריך 7.4.04, בשעות הבוקר, נראו העורר וחבריו נוסעים ברכב הגנוב וברכב נוסף מסוג טויוטה עליו הוכרז בשעתו כ"אובדן מלא". הם עוררו את חשדם של שוטרים, וכאשר ביקשו אלה לעצור אותם, נמלטו הרכבים ובעקבות כך התפתח מרדף במהלכו ביצעו הנהגים הנמלטים עבירות תעבורה שונות, ומשנעצרו הם גם תקפו שוטר. בגין כל אלה, יוחסו לעורר עבירות של התפרצות וגניבה, גניבת רכב, הכשלת שוטרים והיזק בזדון.

המדינה עתרה למעצרם של כל הנאשמים עד תום ההליכים, אולם בית המשפט הורה על מעצרו של העורר בלבד, בעוד שאת שני חבריו שחרר לחלופת מעצר. העורר, אשר לא השלים עם מעצרו, הביא את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי, אולם גם שם נדחה.

בית משפט השלום הגדיר את העורר כ"עבריין רכב סדרתי" (ראו עמ' 11 לפרוטוקול), והגדרה זו יאה לו. מדובר במי שנשפט בשנת 1998 בגין עבירה של גניבת רכב, ומשביצע עבירות נוספות הוא נאסר בשנת 1999 לשנתיים וחצי. אולם, את לקחו של המאסר הוא לא למד, וכבר בשנת 2000 הוא נדון על עבירה נוספת של גניבת רכב, והפעם הסתפק בית המשפט בגזירתו של מאסר על-תנאי בן 24 חודשים. אולם כפי שהעובדות בתיק זה מלמדות, גם הפעם לא הצליח העורר להתנזר מפעלתנותו בתחום הפלילי, ועל כן מובילים כל אלה למסקנה כי העורר מתקשה לסגל לעצמו אורחות חיים מהוגנות, חרף דרכי הענישה שנוסו בעניינו בעבר, ועל אף קיומו של מאסר על-תנאי משמעותי ביותר שריחף מעל ראשו. מכאן המסקנה הנוספת, לאמור, זהו עורר שסכנתו לציבור מוכחת, ומכאן דעתי כי מסקנתן של ערכאות קמא לפיה תרופתו במעצר בלבד, היתה בלתי נמנעת.

הערר נדחה.