בש"פ 5424/10 עודה זנון נ. מדינת ישראל

לבית המשפט לתעבורה הוגש כתב אישום בו יוחסו לעורר עבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה וללא בטוח תקף. נטען, כי בחודש יוני 2005 נשלל רישיונו של העורר לנהוג ברכב מנועי, ובחודש מרץ 2009 הוא שב ונפסל לשמונה חודשים. דבר הפסילה היה ידוע לעורר, וחרף זאת הוא נמצא בתאריך 8.6.10 נוהג בטנדר בכביש 40. עקב חומרתן של העבירות, אי-ציות העורר לצווים של בית המשפט, ועברו בתחום התעבורה (87 הרשעות קודמות), עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים. בתאריך 8.7.10 החליט בית המשפט לתעבורה לשחרר את העורר תוך קביעתם של תנאים מגבילים שילוו באיזוק אלקטרוני, ועל כך עררה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי. בתאריך 14.7.10 קיבלה ערכאת העורר את השגות המדינה, והורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

בפתח הדיון בפני בית המשפט לתעבורה הודיעה באת-כוחו המלומדת של המשיב, עו"ד חני אביטן, כי שולחה מסכים

ש "הוא היה פסול ביום הרלוונטי וכי הפסילה הודעה לו ". מאידך, הכחיש העורר את הטענה לפיה נהג ברכב. ברם, לעניין זה הצביעה המשיבה על עדותו של ראובן נאווי, קצין מודיעין במג"ב, שהכיר את העורר מכוח תפקידו ובדרך מקרה ראה אותו נוהג ברכב. עד זה עקב אחר רכבו של העורר עד לכניסתו לשגב שלום, ואז התקשר לקמ"ן עיירות וביקש לשלוח שוטרים לביתו של העורר.

נוכח האמור, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בהניחו כי בידי המשיבה ראויות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, ובכך היא מילאה אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בשלב זה ניגש בית המשפט לבחון אם ניתן לשחרר את העורר לחלופה, וסבורני שגם בתשובה על שאלה זו לא נפל פגם המחייב את התערבותי. כוונת הדברים היא בראש ובראשונה לעברו התעבורתי הכבד מנשוא של העורר, ולעובדה שפעם אחר פעם הוא מפר את האיסור שהושת עליו לנהוג ברכב מנועי. עניין זה מצא את ביטויו גם במסקנתו של שרות המבחן מיום י"ב בתמוז התש"ע (24.6.10), היינו, שהעורר " מתקשה לכבד את החוק, וממשיך לנהוג למרות האיסור המפורש לכך ". עקב זאת הביע שרות המבחן את דעתו כי בעורר גלומה סכנה וקיים ספק רב באשר " ליכולתה של חלופה אנושית לצמצם את הסיכון המתואר ". ובאשר לחלופה שהוצעה אמר שרות המבחן, כי ספק אם יש בה להציב גבולות להתנהגות העורר.

הנה כי כן, פעם אחר פעם הוכיח העורר במעשיו כי הוא אינו רואה עצמו נתון למוראו של הדין, והרי על הסכנה הנשקפת מהתנהגות זו נדמה כי אין צורך להרבות מלים. עורר מסוגו, שנמצא כי אין לתת בו עוד אמון, אינו ראוי להשתחרר בתנאים, הואיל ועם כל הצער נראה כי מעצר מאחורי סורג ובריח הוא הדרך היחידה למנוע את סכנתו מן הציבור.

אי-לכך, הערר נדחה.