בש"פ 5434/10 מנחם אדרי נ. מדינת ישראל

בית-המשפט המחוזי בירושלים עצר את העוררים עד תום ההליכים, על יסוד ראיות הקושרות אותם, לכאורה, לירי לעבר אדם עמו היו מצויים בסכסוך. מעשה הירי, כך עולה מכתב האישום – ואליו נלווים חשדות להדחה בחקירה, השמעת איומים, קשירת קשר לביצוע פשע והיזק בזדון – תוכנן מבעוד מועד. משיב 1, ששימש בתפקיד רב בישיבה בירושלים, וחברו משיב 2, קבעו להיפגש עם המתלונן. כאשר זה הופיע לפגישה, הוא הופתע לגלות את השניים רכובים על אופנוע, חבושי קסדות ובידיהם אקדח. השניים, מוסיף כתב האישום ומתאר, דלקו אחר המתלונן, ומשיב 1 ירה לעברו מספר יריות והלם בו באמצעות האקדח, כאשר משיב 2 צופה במתרחש ומעודד את חברו להמשיך בתקיפה.

המתלונן נפצע ונדרש לאשפוז, ומטעמיו הוא בחר לנסוע לבית-חולים מרוחק שם הציג את עצמו בשם בדוי, הוא השם המופיע גם בהודעה הראשונה שרשמו מפיו חוקרי המשטרה. לגרסה זו, בה זיהה המתלונן את העוררים כמי שביצעו את הירי, נמצאה תמיכה בשורה של ראיות, ובהן עדויותיהם של בני משפחתו ומכריו של המתלונן, שיחות טלפון להן האזינה המשטרה, פלטי שיחות שהופקו, היותו של משיב 2 בעליו של אופנוע שלוחית הזיהוי שלו קופלה באורח המקשה על זיהוי המספר, טענת אליבי של משיב 1 שהופרכה, ודבריהם של עדי ראייה לירי. בשלב מאוחר אמנם חזר בו המתלונן – וכך גם חלק מהעדים – מן הגרסה המפלילה שמסרו, והיה זה, כך נטען, בעקבות איומים שהשמיע משיב 1 וסכומי כסף ששולמו למתלונן במטרה לשבש את החקירה.

העוררים משיגים על מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בדבר מוצקות הראיות שלחובתם, והסיכון הנשקף מהם אם יינתן להם להתהלך חופשי, אולם איני רואה יסוד

לטענותיהם. כבר בשלב זה ברי, כי במארג הראיתי עליו נסמך כתב-האישום, די להקמתה של תשתית למעצרם של העוררים. מארג זה מורכב מראיות רבות ומגוונות, המתגבשות יחד לכלל מסד אשר לא בנקל ניתן לערער אותו. על-פני הדברים, אין בטענותיהם של העוררים – כי המתלונן, אדם בעל עבר מפוקפק, ביקש לעצמו טובת הנאה תמורת הפללתם וגרסתו זרועה סתירות לרוב, כי לא ניתן היה לזהות את היורים בשל הקסדות שלראשיהם, וכי אין לקבל את עדויותיהם של מי ששמעו מפי המתלונן על הירי – כדי ליטול ממארג זה של ראיות את כוחו הלכאורי. לכך מיתוספות נסיבותיהם החמורות של המעשים המיוחסים לעוררים – ירי משולח רסן בחוצותיה של עיר ולנגד עיניהם של עורבים ושבים, ומאמץ נחוש להניא את המתלונן מלהביא את דבר המעשה בפני חוקרי המשטרה, באורח שיש בו כדי להקים את היסודות הנוספים הנדרשים למעצר עד תום ההליכים – סיכון ממשי הנשקף מן העוררים והחשש כי ישבשו מהלכי משפט.

נוכח האמור, לא מצאתי עילה לשנות מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי, ומטעם זה אני דוחה את הערר.