בש"פ 5439/03 עמיר קאסם נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב באשמה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין" ).

על-פי העובדות המתוארות בכתב-האישום, שדדו העורר ואחר את אירנה גונצרוב (להלן: "המתלוננת" ), לאחר שעקבו אחריה, בנוסעם במכונית מסוג סובארו, משכו את התיק שהיה תלוי על כתפה והמשיכו בנסיעתם תוך שהם גוררים את המתלוננת על הכביש, עד שנקרעו רצועות התיק והוא נשאר בידי העורר וחברו, שנמלטו מהמקום בנסיעה מהירה. כתוצאה מהשוד נחבלה המתלוננת בגופה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה המהוות בסיס איתן להרשעת העורר. עוד קבע בית-המשפט, כי עבירת השוד המיוחסת לעורר בחבורה ובאלימות, מקימה עילת מעצר וחזקת מסוכנות נגדו וכי לנוכח עברו בעבירות סמים ואלימות ומאסרים להפעלה התלויים ועומדים נגדו, אשר לא הרתיעו אותו מלבצע את העבירה, אין מקום לחלופת מעצר.

2.בערר שבפניי טוען העורר, כי טעה בית-המשפט בקובעו כי קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה נגדו. בהקשר זה מדגיש העורר את העובדה ששמעון אביגזר, מי שנעצר אף הוא בחשד לביצוע השוד (להלן: " אביגזר" ) טען בחקירה כי ביצע את המעשה לבדו. לטענת העורר, טעה בית-המשפט בקובעו כי הודעותיו של אביגזר, שהתאבד בינתיים, אינן קבילות ולא התייחס אליהן בשוקלו את דיות הראיות לכאורה. לחלופין, טען העורר כי יש מקום לאפשר חלופת מעצר, לנוכח נסיבותיו הקשות ולנוכח העובדה ש"מעצר-בית" מלא יש בו כדי להפיג את המסוכנות המיוחסת לו.

לאחר שבחנתי את טענות בא-כוח העורר בכתב ועל-פה, אני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא, באשר לקיומן של ראיות לכאורה במקרה הנדון. האמרות של אביגזר המנוח, השותף לכאורה למעשיו של העורר, בין אם קבילות הן ובין אם לאו, אינן תומכות בהכרח בגרסת העורר, המכחיש כל קשר לפרשה. אדרבא, לפחות חלק מאמרות אלה מפלילות את העורר וקושרות אותו ישירות לאירוע. כמו-כן, זוהה העורר בבירור כמי שהשתתף באירוע נשוא האישום, על-ידי טארק באדר, עד ראיה, המכיר את העורר והוא זה שהזעיק את המשטרה.

העורר הוסיף וטען, כי בהעדר ראיות הקושרות אותו לאירוע דומה שהתרחש ברח' לה-גארדיה זמן קצר לפני האירוע נשוא האישום, יש בכך כדי לפעול לטובתו בשלב המעצר, שכן לגבי אביגזר המנוח, עלו ראיות לכאורה הקושרות אותו גם למעשה הנוסף והדבר מעיד, לטענת העורר, כי אביגזר המנוח פעל לבדו, באופן שיטתי, לביצוע חטיפות ממכונית הסובארו שבבעלותו. טענות אלה אין לקבל, שהרי גם באשר לאירוע הנוסף אליו התייחס העורר עולה מן העדויות כי האדם התואם את תיאורו של אביגזר לא פעל לבדו, אלא ביחד עם אחר. העובדה שהעורר לא הועמד לדין גם על האירוע הנוסף יכולה להצביע על כך שלא נאספו די ראיות המפלילות את העורר באותו אירוע או כי באירוע האחר פעל אביגזר עם מישהו אחר, אך בודאי שאין בראיות הנוגעות לאירוע הנוסף, אותן ראה בא-כוח העורר לנכון לצרף לערר, כדי לסייע לעורר בטענתו לעניין דיותן של הראיות לכאורה באישום נשוא הערר.

נימוקיו של בית-משפט קמא בכל הנוגע לעניין מסוכנותו של העורר ולעניין עברו המכביד, שאינו מאפשר חלופת מעצר במקרה זה, מקובלים עלי אף הם ומכל הטעמים הללו, דין הערר להידחות.

3.בתום שמיעת הערר עתר בא-כוח העורר להשהיית מתן ההחלטה בערר עד לתום ההליך הפלילי בתיק זה, הקבוע בפני בית-המשפט המחוזי לשמיעת הוכחות ולסיומן ביום 8.7.2003. לדבריו, ראוי להשהות את מתן ההחלטה על-מנת שניתן יהיה להציג בפני בית-משפט זה את פרוטוקול הדיון, כתמיכה נוספת לטענות שהועלו בערר. לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה זו. אם אמנם תעלנה במהלך שמיעת ההוכחות עובדות חדשות המצדיקות בחינה מחדש של המעצר, יוכל העורר להגיש בעניין זה בקשה לעיון חוזר ואילו הצגת פרוטוקול הדיון במסגרת הערר על החלטת המעצר, תוך השהית מתן ההחלטה בערר, איננה הדרך הראויה.

הערר נדחה.