בש"פ 5444/04 רועי אבידן נ. מדינת ישראל

בחודש נובמבר 2003 קשרו העורר ושלושה אחרים קשר לשדוד אדם. לשם ביצוע הקשר הובילו בני החבורה את קורבנם למקום מבודד, שם הכו אותו וגנבו ממנו את ארנקו שהכיל 2,000 ₪, 700 דולר ותעודת זהות.

בחודש מרץ 2004 קשרו העורר והנאשם האחר בתיק זה, יהודה אלול, קשר לדקור אדם, אולם למרבה המזל הם לא פגשו את קורבנם. בהמשך ניסו השניים לגנוב את כספם של נהגי אוטובוס (ניסיונות שנכשלו), וגם פרצו לשני רכבים חונים וגנבו מתוכם פריטי רכוש שונים. לבסוף, נטען כי ביום 4.1.04 תקף העורר מאבטח באחד המועדונים, וגרם לו לקרע בקרנית העין.

המדינה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט מצא כי קיימת תשתית ראייתית להרשעה המתבססת בראש ובראשונה על הודאתו של העורר במעשים אשר יוחסו לו.

חרף כל האמור, היה מוכן בית המשפט להורות על שחרורו של העורר לחלופה של מעצר-בית, אולם התנה זאת בכך שהחלופה תהיה מחוץ לעיר תל-אביב, ובדרישה זו התקשה העורר לעמוד. בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד א' כהן, מלין על החלטתו של בית המשפט שלא להסתפק בחלופת מעצר בבית אביו. לטענתו, מדובר באדם צעיר, ללא עבר פלילי, שהגיע מיוזמתו למשטרה והפליל את חבריו, מתוך כוונה לפתוח דף חדש בחייו. בא-כוח העורר הפנה גם לתסקירו של שירות המבחן, ממנו עולה כי העורר הביע תחושה של זעזוע ממעצרו, תחושה שתרמה לה ככל הנראה גם העובדה ששם הוא נתון לאיומים על חייו. על רקע כל אלה התרשם שירות המבחן כי העורר מבטא מוטיבציה לשינוי, ועל כן המליץ לעשות שימוש בחלופת המעצר בבית האב.

לדאבוני, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לעורר מיוחסות עבירות חמורות שפגיעתן בצבור קשה. לביצועם של מעשים אלה היתה דרושה מידה רבה של תעוזה, ומי שנוהג כך מעיד על עצמו עד כמה מופלגת היא הסכנה הנשקפת ממנו. לא נעלמו ממני ניצני חרטה שגילה העורר לאחר שהתייצב בפני רשויות החוק, אולם מקובלת עלי השקפתו של בית משפט קמא, כי תנאי מוקדם לפתיחתו של הליך טיפולי-שיקומי, הוא בניתוקו של העורר כליל מסביבתו הקרובה בה הוא נתון להשפעתם ההרסנית של אחרים. במצב זה, האיזון בו נקט בית המשפט, היינו להימנע ממעצר ממש אם תמצא חלופה ראויה, הינו איזון נכון, ועל כן לא מצאתי מקום להתערבותי.

הערר נדחה.